לאחרונה אנו עדים לתופעה מדהימה בחיים הציבוריים שעוד טרם ידענו כמותה: שופטים עליונים בדימוס משמיעים הצהרות פוליטיות תוך מתן "ייעוץ משפטי" למאבקים ציבוריים לטובת מערכת המשפט.
לפני מספר ימים כתב השופט בדימוס יצחק זמיר מאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" ובו קרא להגשת בג"צ נגד שרת המשפטים על כך שאינה מכנסת את הוועדה למינוי שופטים לצורך הדיון במינוי שופטים לבית המשפט העליון. השופט זמיר הביע את בטחונו כי בג"צ יתערב בעניין ויכפה על השרה לכנס את הוועדה.
מאז פרישתו מרבה השופט זמיר לכתוב מאמרים בעלי כסות משפטית אשר תוכנם הינו בעל השלכות פוליטיות מרחיקות לכת ומהדהדות.
כך למשל כתב בשעתו מאמרי ביקורת קטלניים על היועץ המשפטי לממשלה בנושא פרשת "האי היווני" תוך התגייסות למען המלחמה בשחיתות, רחמנא ליצלן, וקריאה להעמיד את ראש הממשלה לדין לאלתר.
אל המערבולת הרת האסון אליה היתה נקלעת המדינה אילו היתה מתקבלת עמדתו לא טרח השופט זמיר להתייחס.
עתה זכינו לשמוע מפי השופטת בדימוס דליה דורנר קריאה דומה אך בכיוון ההפוך: אם תנסה השרה לבני לכנס את הוועדה למינוי שופטים לצורך מינוי שופטים לבית המשפט העליון בסוף חודש ינואר, אזי מדובר ב"מחטף", וקראה להגיש עתירה אשר תמנע את כינוס הוועדה, ללא ספק.
מתן עצות פוליטיות במסווה משפטי על-ידי שופטי עליון בדימוס, עצות הבאות לשרת את האינטרסים של בית המשפט העליון, הינו תופעה מגוחכת וחמורה.
ראשית מדובר בעצות אחיתופל מאחר ובנושא מינוי שופטים לבית המשפט העליון מצוי בית המשפט העליון עצמו בניגוד אינטרסים חמור, שכן על-פי שיטת המינוי המשונה הנקוטה במקומותינו, שופטי בית המשפט העליון נפגשים ומגבשים עמדה פעילה באשר לשאלה מי יזכה לשבת עימם על הכס הרם.
עמדה זו מובעת על-ידי שלושת נציגיהם בוועדה למינוי שופטים לרבות הנשיא.
אשר על כן הקריאה לשימוש בסמכויות המשפטיות של בית המשפט העליון לצורך קידום האג'נדה הפרסונלית שיש לשופטים בנוגע למינוי שופט כזה או אחר (כגון למשל בשאלת מינויה של פרופ' רות גביזון) הינה קריאה לעירוב תחומים שלא כדין, תוך ניגוד אינטרסים חמור שיפגע פגיעה הרסנית במעמדו של בית המשפט העליון.
שנית, שופט בדימוס הינו עדיין שופט בתוארו והינו מצווה באיפוק ובריחוק ואסור לו באיסור חמור להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי ולהביע עמדות פוליטיות בתור שופט.
אם ברצונו להיכנס לחיים הציבוריים יעשה זאת כאדם פרטי ולא תוך שימוש בתואר הרם.
אין מדובר בביקורת אידיאולוגית על דרכו העקרונית של בית המשפט בסוגיות בנושא האקטיביזם השיפוטי מהסוג שהשמיעו בשעתו הנשיא בדימוס משה לנדוי או המשנה מנחם אילון, אלא בקריאה מפורשת לבית המשפט לשמש שחקן פוליטי לניגוח שרת המשפטים באופן חסר תקדים.
מוטב היה לשופטים זמיר ודורנר שהיו נמנעים מלהיכנס לתחום הפוליטי והיו לומדים מהנשיא לשעבר מאיר שמגר, אשר מאז פרישתו בשנת 1995 שומר בקנאות על דעותיו לעצמו ונמנע מכל השמעת עמדות פוליטיות ואפילו מהשמעת ביקורת משפטית לגיטימית על התנהלותו הנוכחית של בית המשפט העליון.