שְׁמִירַת אֵמוּנִים
לֹא אֵדַע מָה אֶעֱשֶה לָעָם הַזֶּה
פָּנַה אֶל הָאֱלֹהִים בִּשְׁאֶלָה מֹשֶׁה
בַּמֶּה יִוָדַע כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
לְהַנְהִיג אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָתֶּךָ
אָנָא הָאֵר לְעָם זֶה פָּנֶיךָ
אָכֵן מָצָאתָ חֶן בְּעֵינַי מֹשֶׁה עַבְדִּי
כִּי עַל כֵּן נָתַתִּי לְךָ וּלְיִשְׂרָאֵל טוּבִי
פְּסֹל לְךָ שְׁנֵי לֹחֹת אֲבָנִים אֲחֶרִים
שְמוֹר אֵמוּנִים וְלֵךְ לְנַתֵּץ אֱלִילִים
לְמַעַן תִּשְׁמְרוּ לִי אֱמוּנִים
וְיֵדַע יִשְׂרָאֵל שֶׁהּוּא נִפְלָה מֵעַמִּים
כֹּל עוֹד וְיִבְחַר לָלֶכֶת בְדֶרֶךְ יְשָׁרִים
וַאֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נוֹצֵר חֶסֶד לַאֲלָפּים
וְלֹא אֶפְקוֹד עָווֹן אָבוֹת עַל בָּנִים
כִּי אֲנֹכִי אֱלֹהֵי הָרָחָמִים
דרך ישרים דרכי אבות
האבות, אברהם, יצחק ויעקב, כֻּנוּ בתורה
"אבות ישרים", כי הלכו בדרך הישר באמונה באלוהים ואמצו אותו כאלוהיהם, ואלוהים אִמְצַם לו לעם, כל זאת עוד בטרם קבל עם בני ישראל את התורה. ההליכה בדרך האבות היא כאמור דרך ישרים, משהלך בדרך זו נבחר להיות עם האלוהים. לאחר יציאת מצרים כתום מאתים ועשר שנות עבדות, הלכו בני ישראל במדבר בהנהגת משה, ומשהגיעו להר סיני קבלו את התורה שבה שנצטוו לקיים חוק ומשפט ללא סיג. עם ישראל קבל את התורה וקבל עליו לקים את כל מצוותיה בכך נבדל מעמים אליליים על כן נרדף על ידם כי סרב לנטוש אמונתו באלוהי ישראל ועמד על כך ללכת בדרך שֶׁהֻתְוְתָה לו על-ידי מורי ההלכה. משהלך העם בדרך ישרים צלחה דרכו, ומשסטה מדרך התורה חוקיה ומשפטיה, והטה אזנו להבלי הגויים, מצא עצמו משלם על חטאיו ומעלליו בארץ מהפלשתים (הפלשתינים), ומהארמים-הסורים ומהפרסים וגם אשור ובבל לא טמנו ידם בצלחת. זה הביא לנדידת בני ישראל מארץ לארץ כשגורשו מיהודה ומישראל. העם בנכר שבקרבו ישב התקנא בישראל שהיה מלא חכמה ודעת
וחי בּעֹשֶׁר אבל לא בּאֹשֶׁר. מדי פעם צץ רָשָׁע שבקש לכלות את ישראל, גם הנַּוָּדִים ממדבר ערב שבפלשו לכל מקום ראו בישראל כצנינים בעיניהם ומעשי ההתנכלות חזרו על-ידי
הקמים "עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". וישראל תמיד שב אל סורו וחוסה בצל רשעים תחת חסדם. על זה כבר נאמרו דברים המבטאים את אשר קורה לעם ישראל כאשר נצל מצרה הוא אומר:
נוֹסִיף הוֹדָיָה
עַל הַנֶּס שֶׁהָיָה
וְנֹאמַר בְּשִׂמְחָה
רַק תּוֹדָה לִשְׁמָהּ
עַם יִשְׂרָאֵל חַי
בִזְכוּת הָאֱמוּנָה
שֶׁהֵבִיס אַשְׁמֶדָאי
בִּזְכוּת הַתְּבוּנָה
הוּא יִחְיֶה לָעַד
וְיַאֲדִיר שֶׁם שַׁדַּי
הוּא יוֹשֵב בָּדָד
אַךְ לֹא לְעוֹלְמֵי עַד
וְיִתְקַיֵּם הַכָּתוּב
כֵּו יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ
וְהָעִקָר וְהֶחָשוּב
לֹא לְפָחֵד וְלֹא לָעֲרוֹץ
נִזְכּוֹר אֶת יַם סוּף
וְחֵילוֹת פַּרְעֹה שֶׁזָרַק
נִזְכּוֹר חִידֶקֶל וּפְרָת
וַאֲשֶׁר קָרָה לְעִירָאק
נַזְכִּיר רָשָׁע עָרִיץ
שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הִתְעַלֵּל
וּפֶשַׁע לֹא הֶחֱמִיץ וְנִמְצָא תָּלוּי עַל חֶבֶל
וְגוֹמְרִים הַהַלֵּל
עַל הַמָּעֲשֶׂה שֶׁחוֹלֵל
עַל שֶׁשְׂפַת בָּבֵל בִּלְבֵּל
וּנְשַבֵּחַ נֹאמַר וְּנְמַלֵּל
תּוֹדָה לְךָ אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
שמחת תורה בשמיני עצרת - ציון דרך
בסוכה יושבים כל שבעת הימים ומסימים בשמיני עצרת שהוא יום חג לכל דבר לעומת פסח מסימים החג בתום היום השביעי ואסרו חג הוא יום חֹל לכל דבר, ואילו היום השמיני בסוכות הוא יום חג ובארץ נתן לו שם חג
"שמחת תורה". בשביעי לסוכות
לומדים כל הלילה הוא ליל
הושענא רבה. כך נוהגים כל קהילות ישראל בכל אתר ואתר, באותו מועד ובאותה שעה. כך חוגג עם ישראל בסין, ביפן ובארצות נדחות אחרות, באפריקה ובארצות אירופה ובארצות הברית. כל הרואה עצמו שיך לעם ישראל ואין נפקא מנא היכן הוא חי ומגורר יבנה סכה וישב בה. השמירה על מועדי ישראל הם אחד הדברים ששמרו על ישראל כעם. זה התחיל ביציאת מצרים ונמשך עד ימינו אלה. למרות השוני הקים בין בני האדם יש משותף ביניהם וזה סודו של עם ישראל. זה מובא בפסח בספור
על ארבעת הבנים ובסוכות
על ארבעת המינים. למרות שלית מאן דפליג שבני האדם שונים זה מזה, לרבות השוני בחשיבה ובמחשבה שאיננו אחידה "סובייטית".
ארבעת הבנים וארבעת המינים, באים ללמד כי העם איננו מקשה אחת בחלקו מלא טעם וענין ואחר ריחו טוב אף בלי טעם, ויש גם כאלה נטולי טעם וריח וחלק אחר וחשוב שהוא הדומיננטי בעם ישראל שיש בו טעם ורח, כך שארבעת הבנים וארבעת המינים נעשים
אֲגֻדָּה אַחַת, כדי להזין זה זה בדעת ובחכמה. הדבר נעשה על-ידי אלה שיש להם טעם טוב וריח טוב-הם החכמים שלמדנו להכירם מכתביהם:
יורה דעה. אורח חיים, אבן העזר, חושן משפט. הם חכמים ונבונים ומשכילים ומקנים דעת לכל עם ישראל על ארבעת בניו, ועושה מהם אגודה אחת לעשות ולרצות את בורא עולם ואדם. על כל אלה אנו אומרים:
תְּנוּ כָּבוֹד רַבּוֹתַי וַעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וְתוֹרָה
קַיְמוּ מוֹעֲדִים בְּעִתָּם כְּפִי שֶׁהַתּוֹרָה מוֹרָה
בְּפֶסַח לְסַפֵּר בַּיְּצִיאָה וּבַסֻכּוֹת בַּיְּשִׁיבָה
לְפִי תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל עַל דִּקְדּוּקָה וַאֲשֶׁר בָּה
וְאִמְרוּ לַמְהַסְּסִים אֲשֶׁר אֵינָם כָּמוֹנוּ עֲדָיִן
עַמֶּנוּ כְּבָר כָאן וְהוּא נִמְצָא אַחֲרֵי מִצְרִָים
וְלֹא דָּרוּשׁ לוֹ נֶס מִשָּמַיִם
שָׁנָה חַלְפָה וְשָׁנָה נִכְנְסָה וְהַשִּׂמְחָה רַבָּה
אָנַחְנוּ בְּרֵאשִׁיתָה וְהַצִּמִחִיָה עֲדָיִן בְּאִבָּה
וְאָנוּ כְּבַר יָּצָאנוּ מִמִּצְרַיִם וְיֵשׁ תִּקְוָה עֲדַיִן
זֹאת רַק אִם בְכֹחֶנוּ נַאֲמִין
עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים וְהָעָם יַשְׁמִיע קוֹל שׁוֹפָר
וְיוכִיחַ כִּי אָכֵן מַצָּב יִשְׂרָאֵל בָּעַמִּים שָׁפַר
וְעוֹד יַבְחִינוּ בְנֵי הָאָדָם בֵּין הָאֱמֶת לַכָּזָב
כִּי לַשֶּׁקֶר אֵין רַגְלָיִם וְהַמְשַׁקֵר יִתְאַכְזַב
וְהָפָצַת שְׁקָרָיו תהיה לַשַּׁוְא
וְנֹאמַר זֶה לָזֶה בְּחִבָּה תִּזְכּוּ בְּכְלֹ הַבְּרָכוֹת
וְֶתִּזְכּוּ גם לְשָׁנִים רַבּוֹת נְעִימוֹת וְטוֹבוֹת
הַיְלָדִים וְהֶאָבוֹת וְאַהֲבָה רַבָּה לָאִמָּהוֹת
שֶׁבִּזְכוּתָן שְׂמֵחִים תָמִיד בְּכֹל חַג וּבְסֻכּוֹת 