הזיכרון שלנו קצר, הנאמנות שלנו לקויה, ואם יש בוגדים בסיפור הזה – הבוגד אינו מופז, שפסע פסיעה לגיטימית ושגורה בדמוקרטיה הישראלית, ממפלגה למפלגה. הבוגדים הם אנחנו, ששכחנו לו חסד נעורים, שבגדנו בגידה צורבת במופז ובכל מה שעשה וסימל עבורנו עד כה.
אחרי שורת הפערים המקוממים בין הצהרות למעשים, שאפיינו לאחרונה את הפוליטיקה הישראלית - מתן וילנאי שהבטיח להמשיך להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה והצטרף ברגע האחרון לפרס, דרך פרס עצמו שבגידתו ב'דרך חייו' וביתו הפוליטי (שלא לדבר על מכירת ערכיו בנזיד עדשים של כיבודים מפוקפקים) גדולה מכפי שניתן בכלל להעלות על הדעת, ועד גדול הבדאים אריאל שרון, שהעביר את כל הצוף מהליכוד אל מפלגת קדימה והשאיר ל'בית' הישן שלו, שיצר אותו יש מאיין, רק את העוקץ – מפתיע שדווקא שאול מופז חוטף את הריקושטים.
הפרשנים, העיתונאים והפוליטיקאים לא חוסכים את שבטם. כל מה ש(בקושי)נרמז על שרון, פרס, רמון, איציק, אולמרט, הנגבי ואחרים, נשלף כעת בחידוד ציפורניים ודם בעיניים, בציניות ולשון מושחזת, ללא רחמים. האמת היא, שאם משהו ציער אותי בהישארותו של מופז בליכוד, הרי היא העובדה שהליכוד מתפרק ושיתכן ומופז לא יוכל להוביל ולהנהיג כמקודם. אנחנו זקוקים למנהיג כמותו, אבל כנראה שלא ראויים לו.
לא בכל דבר הסכמתי עם מופז - הוא ביטחוניסט קשה, איש צבא ומלחמה, איש של תגובה צבאית ו"מאזן אימה" ביטחוני. יחד עם זאת, הוא אינו מתלהם וערכיו כמנהיג הצבא חלחלו והוטמעו עד לדרגים הנמוכים ביותר. מופז כרמטכ"ל, התמודד באומץ עם שאלות של מוסר חברתי והוגנות אנושית ונבדל בכך באופן מובהק מהמערכת הפוליטית שהיתה ממונה עליו. מופז כשר ביטחון הוא גם מאדריכליהם של ההינתקות ושל ההערכות אליה. ההינתקות, להזכירכם, עברה טוב, חלק, ללא אירועים מיוחדים. מופז הוא מנהל מצויין של מערכות צבא וביטחון, מה שלא ניתן לומר על רבים וטובים סביבו.
בשנת 2002 ליווה חיים טל את מופז, אז רמטכ"ל בשלהי כהונתו, לאורך 100 ימי צילומים לפרק בסדרה "הכי טובים שיש". בראיון ל- nrg ב-2003, הוא אומר עליו: "מופז הוא בכל זאת הכוכב הראשי, דווקא בשל היותו אנטי-גיבור, דווקא משום שעל רקע דברי שרון ("יש לנו את הצבא הטוב בעולם"), או לחלופין פואד ("יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם"), מופז הסתפק ב"יש לנו צבא חזק" והלך לשים פתק בכותל".
התדמית השקטה והבוטחת של מופז, כמו גם סגנון התנהלותו, מקרינים לנו אימג' של איש צנוע, ערכי, אנושי, יציב, מציאותי, יסודי, איש חזון ואיש ביצוע. הדמעות של קמפיין הבחירות הנוכחי, שהוצגו כאילו היו הצגה של אדם שלא יודע לבכות, אינן דמעותיו הראשונות בפומבי. סיפר אז טל: "צהרי יומו האחרון כרמטכ"ל, כשמופז שר את "התקווה" בפעם האחרונה על מדים, הוא נראה רועד, משתנק, רמטכ"ל בוכה".
בניגוד לקודמיו וליעלון שבא אחריו, שהיה לטעמי רמטכ"ל מהגרועים שידע צה"ל בימיו, מופז אינו צמא דם ואינו להוט אלי קרב - בתקופת כהונתו, הוא עשה בדרך כלל מה שצריך, מתי שצריך. לא יותר ולא פחות. בימיו לא הפנימו כשיטה את הריגתם של ילדים פלשתינים. גם לא תקעו ראשית של מחבלים על בזנ"טים. הוא לא התבלבל ולא ערבב את עמדותיו המדיניות הימניות עם שנאה נקמנית כלפי הפלשתינים, שמר כל הזמן על דרישתו מחייליו להקפדה על צלם אנוש והגיב בחריפות כשהתגלו חריגות. הוא גם ידע כיצד לקבל עליו את דין הדרגים שמעליו, למרות הפוליטיקה המורכבת שהתנהלה שם, לא ניהל עימם מלחמה מניפולטיבית מלאת ביטויי סרק מעל גלי האתר, כמו זו המתנהלת נגדו היום.
בערך באותה עת, זיכתה אותו הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת בצל"ש מטעמה: "(ברכות) לרמטכ"ל היוצא רא"ל שאול מופז על הובלת פריצת הדרך של מעמד האשה בצה"ל בנושאי קידום, הגנה, פתיחת תפקידים, טיפול בהטרדות מיניות ועוד. אין ספק כי אלה הם נכסי קבע בצה"ל והוועדה זיכתה אותו בתואר "רב האלוף הפמיניסט"".
מופז נלחם מלחמת חורמה בהטרדות המיניות ונתן רוח גבית כמו גם כוח הנעה לתהליך פירוקו של חיל הנשים ומינוי יוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), צעד שפתח את כל החילות והתפקידים לנשים וצמצם משמעותית את בידולן ואפלייתן בצבא. אפילו הניסיונות שנעשו על-ידי מי שכיהן אחריו לקפד הישגים אלו, לא ממש צלחו. יעלון הצליח להעכיר אולם לא הצליח לקפד - כי כשמופז רוקם מהלך, נוכחנו כבר לדעת שהרקמה היא רקמה מורכבת, יציבה, עם יסודות הגיוניים ועם שורשים עמוקים במערכת.
ושירבו מנהיגים כמותו בישראל.
