קדימה, קרנפים!

מחזהו של אוג'ן יונסקו, "קרנפים", נכתב ב-1958. כתלמיד תיכון זכיתי לראותו בתיאטרון חיפה, בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. המחזה מתחיל בידיעה במקומון כי חתול נרמס על-ידי בהמה מוזרה שחדרה לעיירה. תחילה מופיע קרנף בודד שהתושבים מתייחסים אליו בסקרנות ובעוינות - אך בהמשך צצים קרנפים נוספים. מסתבר כי הם תושבי העיירה שהפכו את עורם. עוינות התושבים הופכת אצל בודדים להערצה. במשך הזמן, יותר ויותר מהתושבים מתחילים לאהוב את בעלי-החיים הגדולים ועבי העור, לדקלם סיסמאותיהם, ולהיהפך בעצמם לקרנפים. תופעת ההתקרנפות מתפשטת כאש בשדה קוצים. לקראת סוף המחזה, הגיבור ואהובתו נשארים בני-האדם היחידים, והם נשבעים לשמור על אנושיותם. אך גם האהובה חוצה את הקווים. "בסופו של דבר גם היא מוקסמת מגזע החזקים, מן המרץ האדיר שלהם (בניגוד לרגש החולני הקרוי אהבה), וקול נחרתם נשמע באוזניה כמוזיקה ערבה. היא נוטשת את אהובה ומצטרפת לעדר הקרנפים" [מובאה זאת ואלה שאחריה הן ממאמר: "מותר האדם מן הקרנף? - על 'קרנפים' מאת יונסקו", של תרצה פרויס-יעקבסון. המאמר התפרסם באתר סנונית]. והגיבור נשאר לגמרי לבדו, היצור האנושי האחרון. הוא מתכוון להמשיך להיות כזה. לא נדע האם הצליח בכך. "זהו, כעדות מחברו, מחזה בעל מגמה ברורה, הבנוי על-רקע של מציאות היסטורית קונקרטית: 'האנשים הנהפכים לקרנפים - אלה הם הנאצים וגיבוריהם, הפשיסטים לסוגיהם'... ב'פתח דבר' למחזה כתב יונסקו: 'קרנפים הוא מחזה אנטי-נאצי, אבל הוא גם ובעיקר מחזה המכריז מלחמה על היסטריות קולקטיביות ומגיפות, שדרכן להסתתר מתחת למעטה של תבונה ואידיאות... חשבתי שמתפקידי פשוט להראות את האוויליות שבשיטות הנוראות האלה, להראות להיכן הן מובילות, כיצד הן מלהיבות את בני האדם, מטמטמות אותם ובסופו של דבר משעבדות אותם'... העובדה, כי הקרנפים דומים זה לזה כשתי טיפות מים ולא ניתן להבחין ביניהם - מעידה, ללא ספק, שיש במחזה התרעה גם נגד ההמוניות, האוניפורמיות, נגד העדריות השולטת בחיינו. קרנפיטיס אינה רק מחלתם של המשטרים הטוטאליטאריים מימין או משמאל, אלא אף כוח משיכתה של הצייתנות, הקונפורמיות ושל ההליכה בתלם. הוא לא הותיר מקום לספק: אין זה מחזה על קרנפים, אלא מחזה על פאשיזם!". כרקע בלבד, מקצת עקרונות הפאשיזם, כפי שהוגדרו באתר ויקיפדיה: - "המנהיג - המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידיאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטארי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו". - "התנגדות לדמוקרטיה, קומוניזם וליברליזם - הפאשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסמכות הבלעדית של המנהיג והמפלגה. המנהיג אינו יכול להנהיג את המדינה בצורה דמוקרטית או ליברלית מכיוון שאלה לא מתאימים לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה תומכת בשלטון העם ובהגבלת השליט, לכן היא מהווה איום על שלמות העם ובטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפאשיזם". - "אי שוויון בין בני האדם - דמוקרטיה מייצגת את ההמונים חסרי הכישרון. לעומת הדמוקרטיה שמאמינה שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם זכויות בסיס שוות. הפאשיזם מתנגד לגישה זו...". הדמיון למציאות חיינו הוא מקרי לחלוטין. כל רמיזה על קשר כביכול לשרים, חברי כנסת ופוליטיקאים אחרים, לראשי מערכת אכיפת החוק, לפרופסורים, לאלופים ב(מיל.) ולעוד אישי-ציבור ובכירי תקשורת - ולציבור הרחב, השותה מפיהם ומשמיע קולו בסקרים - אינה אלא לזות שפתיים לשמה.