בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה מוציאה, במידת מה, את העוקץ מתפקידה וחשיבותה של ההסתדרות.
בשנים האחרונות היינו עדים לזהות את ההסתדרות עם אישיותו הססגונית והסוציאליסטית של עמיר פרץ, עד כי נשכחו כל מנגנוניה של ההסתדרות ותפקידיה השונים, כולם התאחדו והתמצו בפעילותו ואישיותו של עמיר פרץ.
עופר עיני, כך נראה, לא קורץ מחומר זה. אין בו כל מאפיין פיזי בולט. הוא אינו גבוה, לא נמוך, אין לו שפם, תסרוקתו "רגילה" ומשעממת, ומשקפיו לא אופנתיים - דמות שכמוה אנו פוגשים כל יום ברחוב.
אין כל מידע על הרקע הסוציאלי שממנו צמח. אנו יודעים רק שהקריירה שלו כללה שלוש מדרגות בלבד: יו"ר ועד עובדים של ארגון ציבורי גדול (מס הכנסה), יו"ר הסתדרות הפקידים, ראש האגף לאיגוד מקצועי וכעת - יו"ר ההסתדרות.
בשנה האחרונה למדנו כי הוא "לוחם" הסתדרות טיפוסי. אוצר המלים שלו כולל את כל המלים הלוחמניות של ההסתדרות, כראוי למנהיג "פועלים ועובדים". לא שמענו ממנו אף מילה או התבטאות שקשורה לקשר בין עובדים, שוק העבודה, כלכלה, ואזרחי המדינה. הוא מנהיג חד-צדדי טיפוסי, כמו רוב מנהיגי הארגונים המייצגים קבוצות אינטרס - ואין בכך כל פסול.
ואולם עופר עיני חייב להפנים, כי "הסתדרות 2005" אינה המשכה הישיר של הסתדרות העובדים של שנות העשרים, ואף לא זאת של תקופת המדינה. הסתדרות 2005 חייבת ניתוח פנים ממשי כדי להתאים את עצמה לכלכלה מודרנית, לשוק עבודה משוכלל, לקהילת עסקים הנלחמת על מיקומה בכלכלה הישראלית ואינה מוכנה עוד לקבל את המושג "עובדים" כמושג קדוש שאינו תלוי במאומה, ובעיקר לגישה שונה לגבי תפקידיהם של המדינה והממשלה.
עליו לכבד את העובדה כי מדינת ישראל מקבלת עדיין את זכותם של העובדים לשבות ולהילחם על זכויותיהם - אולם באותה מידה אינה מוכנה לסבול הכל ובכל מחיר. עליו להפנים כי חלק ניכר משוק העבודה הישראלי אינו מאוגד, רבים פועלים כעצמאים וכבעלי עסקים פרטיים, כך שהעובד המאוגד אינו עוד מרכז הכלכלה הישראלית.
רוב רובם של העובדים המאוגדים מרוכז בסקטור הציבורי (קרוב ל- 700,000 עובדים) ובתעשיה המסורתית. שני הסקטורים האלו נמצאים על פרשת דרכים. מצד אחד הגישה הכללית בכל העולם המערבי היא להקטין את היקפה של הממשלה ואת מספר המועסקים בה, ומצד שני התעשיה המסורתית הולכת ומאבדת את הבכורה לענפי השירותים והמסחר, כאשר התעשיה (לצערנו) נודדת לאותן ארצות שבהן אפשר לייצר בעלות פחותה.
מתקפת השביתות של שנת 2003, בהנהגתו הלוחמנית של עמיר פרץ כתגובה על צעדיו של נתניהו, הביאה לעימות חזיתי, לראשונה בתולדות ישראל, בין עובדים מאוגדים לבין עצמם - כאשר מול עובדי נמל חיפה האלימים והפרועים התייצבו עובדים ממפעלי התעשיה, שהגיעו באוטובוסים כדי למחות על השביתה הפראית, שסיכנה את ענפי היבוא, היצוא והתעשיה הישראלית.
הטעות ההיסטורית של ההסתדרות לדורותיה, טעות שעולה למדינת ישראל ולמשלם המסים בכסף רב ובהפסד משמעותי ברמת התמורה לכספו מהמנגנונים הציבוריים - היא הפיתוח של אסכולת "העובדים במרכז", בכל הקשור לעובדי הסקטור הציבורי.
תפיסה זו הציגה גישה האומרת, כי הקופה והשירות הציבורי קיימים למען העובדים ולא למען האזרחים. במרכזה של תפיסה זו טיפוח הגישה של התנגדות לכל שינוי, לכל מודרניזציה, להפרטה (שומו שמיים!), לשילוב עובדים זמניים לשירות, לפיתוח המשאב האנושי וקידום על-פי תוצאות ואיכות עבודה, ולכל החדרה של גישת מדידת ביצועים והערכת עובדים.
התוצאה היא יצירת שירות ציבורי מיושן, מסואב, רדום, חסר כל תודעה של אחריות-אישית, שבאמת מאמין כי העובד הוא מרכז כל ההוויה, ואשר שכח מזמן כי הוא משרת ציבור, וזאת זכות קיומו היחידה.
ההסתדרות גם לא נקטה שום צעד אפקטיבי למניעת החדירה של המינויים הפוליטיים לתוך השירות הציבורי - נהפוך הוא, היא השתמשה בכך כדי לסגור "דילים" עם הנהלות הארגונים הציבוריים: "אתה תקבל כמה מינויים ובתמורה תקדם את העובדים האלו והאלו..".
ההסתדרות לא ניסתה להיות שותפה אמיתית למודרניזציה ולרפורמות בשירות הציבורי, בטיעון קבוע (אידיוטי למדי), כי אחרי שהאוצר יעלה את השכר ואת תנאי עבודתם של כל העובדים ויפסיק את ההפרטות, ההסתדרות תהיה מוכנה להשתתף במאמץ של הרפורמות והשינויים.
ההסתדרות תמיד ראתה באוצר אויב פוטנציאלי, אשר קם עליה לכלותה. יש בכך מידה של צדק, אולם זהו בדיוק הסינדרום של הביצה והתרנגולת. גם האוצר, משעה שהבין שההסתדרות אינה פרטנר לגישה של שיפור שירותי המגזר הציבורי, הפנים כי הדרך היחידה להגביר את הכלכליות של המגזר הציבורי היא על-ידי גזירות וקיצוצים חד-צדדיים ולא באמצעות שיתוף פעולה.
התוצאה היום היא שעובדי השירות הציבורי מותקפים משתי חזיתות - האחת - החזית הפוליטית; והשניה - החזית מול האוצר. שני הגורמים האלו מעונינים בהחלשתו של סקטור העובדים בשירות הציבורי.
נראה כי ההסתדרות אינה עוד כוח אמיתי שיודע לפעול בין שני הכוחות האלו. ההסתדרות שמה את כל יהבה על "מלחמות קטנות" של ארגוני עובדים כאלו או אחרים, ועל "תחזוקה" של ההסכמים הקיבוציים. אין פסול בכך, ויש בכך משום הגנה על העובדים, אולם לאורך זמן התשתית של עובדי הסקטור הציבורי הולכת ונשחקת ולהסתדרות אין תשובה לכך.
על עופר עיני לשנות את גישתה של ההסתדרות, ולבחון את דרכה ביחס לתמורות המתרחשות בכלכלה ובחברה הישראלית.
