דברים על השיר "מי זאת עולה מן הנהר"

לאחרונה פורסם בגליון "המסדרון" 9 השיר של בלפור חקק "מי זאת עולה מן הנהר". בלפור חקק פרסם את השיר בפייסבוק, והסביר: "סמוך ליום השנה למות אמא ז"ל הוכנה חוברת דברים ושירים לזכרה. ערכתי את החוברת המשפחתית ונתתי לה את הכותרת "מי זאת עולה מן הנהר", והנהר הוא נהר החידקל. לאחר צאת החוברת לאור, כתבתי את השיר "מי זאת עולה מן הנהר", והוא מופיע בגליון "המסדרון" 9, שהושק לאחרונה. הנה השיר: מי זאת עולה מן הנהר/בלפור חקק מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַנָּהָר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. זֹאת אִמִּי הַבָּאָה בְּרוּחַ מִדְבָּר עוֹלָה אֶל אָבִי שֶׁהוּא שִׁמְשָׁהּ עוֹלָה מִן הָאַגָּדָה הִיא עוֹלָה מִן הַנָּהָר לְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד בָּעוֹלָם מִעוּט אוֹר שֶׁלֹא יַחַשְׁכוּ הַיָּמִים לִילָדֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְיִהְיֶה לָהֶם אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַנָּהָר יָפָה כַּלְּבָנָה, בַּחֲצוֹת עֲלָטָה אוֹמֶרֶת לְכֶל צֶאֱצָאֶיהָ שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וְהֵם נוֹשְׂאִים בְּלִבָּם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהֵם מְפָאֲרִים כְּבוֹד מָלְכוּתָהּ גַּם בְּמוֹתָהּ.

כמה מילים על השיר

-"מי זאת עולה מן הנהר" - אמא סעידה חקק ז"ל, הייתה אישה מיוחדת שחבל שלא הספקתי להכירה בחייה. בעוד לאחרים יש זיכרונות בלבד, לי יש היכרות ראשונית, נזכרת, מתוך הכתבים והשירים שאני קורא מבניה המשוררים (הרצל ובלפור חקק), שניתן ללמוד מהם מה פירושו של כיבוד אב ואם. הם לא שוכחים לרגע להזכיר את אמם, אם בשירים אם בכתבות או במסות הקצרות. כך שכאשר אני פוגש בשיר הזה של בלפור על אמו סעידה שאותה אני עוד לומד להכיר מהכתבים, אין אני יכול להמשיך הלאה מבלי להתעכב בכמה מילים על השיר.

1. כללי

אהבת התנ"ך כאהבת אב ואם ניכרת במילים היוצרות את שיר הכמיהה והאהבה היפה הזה של בלפור חקק. שתי אהבות; אהבת הרוח - תנ"ך, אהבת אב ואם - חומרית ורוחנית כאחד. והמילים עולות על כולנה! שיר השירים הוא ספר האהבה המובהק של התנ"ך ולדעתי בעולם כולו. הייתי משייך אותו לקטגוריה של פלא עולמי. מן העבר השני בא מול ספר "שיר השירים" (שהוא מהכתובים), ספר "בראשית" שהוא חומש, הפותח את חמשת חומשי התורה שלנו. אהבת שיר השירים יוצאת אפוא מן הכתובים אל אור שבעת הימים של בראשית, שם נבראו ביום הרביעי המאור הגדול והמאור הקטן. שלושה אורות מאירים בהילתם את סעידה: אור האהבה של שיר השירים, אור הגנוז של שבעת ימי הבריאה, ובתוכו אורות המאורות. ולכך מתווסף אורו של מי שכונה הצדיק והוא יוסף, היינו: רמז לחלום יוסף בו השמש והירח הם סמל להורים אב ואם. ובנבכי ערפלי הזיכרון של בלפור חקק על דרך האסוציאציה אולי התת מודעת, עלה שמו של החוקר גונקל שכתב את הספר "מבוא לספר בראשית", שם הוא רואה את ספר בראשית כאוסף אגדות. ומכאן כאילו דמותה של סעידה עולה אל תוך שלושת מעגלי האור האלו. והיא, כעולם בפני עצמו, המסַפֵּר סיפור מופלא העולה כאחד מאגדות ספר בראשית! השיר כולו אהבה, כמיהה, געגוע, ורצון לשפוך אור זרוע על תבל שתהיה ברוכה וטובה באור התמיד הזה.

ועכשיו לשיר

בית ראשון - עולם של אגדה: מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַנָּהָר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ. זֹאת אִמִּי הַבָּאָה בְּרוּחַ מִדְבָּר עוֹלָה אֶל אָבִי שֶׁהוּא שִׁמְשָׁהּ עוֹלָה מִן הָאַגָּדָה. הפתיחה של השיר פתיחה שיר השירימית בשינוי הסיפא להתאמה ל"רצון" השיר - הפסוק משיר השירים הוא - "מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה וגו'... הבה ננתח את הקשר האסוציאטיבי של המשורר בעבודתו, איך יצא מן התנ"ך אל השיר - פסוק ראשון שעלה בדעתו הוא הרעיון של האם העולָה כאילו מנהר חידקל שנמצא בעיר מגוריה בבגדד. הפסוק שעלה בדעתו הוא שיר השירים פרק ח, פסוק ה: מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת, עַל-דּוֹדָהּ; תַּחַת הַתַּפּוּחַ, עוֹרַרְתִּיךָ--שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ. השינוי הוא במקום אופי גאוגרפי של מדבר, אופי גאוגרפי של נהר, ולכן: "מי זו עולָה מן הנהר". אך הפסוק "מי זו עולָה מן המדבר" גרר אותו במחשבתו אל הפסוק האחר משיר השירים והוא: שיר השירים פרק ג, פסוק ו: מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל. מכאן ניתן להבין איך הוא הגיע אל "רוח המדבר". אך בפסוק זה נמצא הביטוי "מר ולבונה" והמלה "לבונה" מעוררת אסוציאציה ללבָנה (סהר, ירח), ומכאן המָאור הגדול והמָאור הקטן, ומכאן הדרך האסוציאטיבית להזכרת השמש והירח כהורים (אצל סיפורי יוסף) פתוחה לרווחה. וכמו שאמרנו בפתיחה: גונקל ומבוא לספר בראשית (עולה מן האגדה). ועכשיו לתכנים: המשורר שואל שאלה רטורית: מי היא זו העולָה מנהר החידקל (סמל למקום מושב חייה של סעידה בארץ הנהרות הגדולים עירק). מתרפקת על דודָה (שיר השירים כאמור) היינו באה אל אישהּ ( בעלה) באהבה גדולה. וכאן מתברר שהנער הצעיר, עומד מטווח קצר כנראה, ורואה שזו אמו! היא זו הבאה מן הנהר ברוח המדבר היינו מקרירות המים הנעימים אל הרוח החמה של המדבר. גם האהבה היא חמה. ולכן רוח המדבר כאילו מכינה או מלווה אותה להוציא מתוכה את מכמני אהבתה אל אישהּ. היא כאמור, עולה כאילו מתוך האגדָה (כשחרזדה יפהפייה, ובאה אל דודהּ והדוֹבר בשיר הוא הנער, אומר לנו שהדוֹד הוא אביו וכמוהו כמאור הגדול (קרי: השמש) המאיר ונותן לה את אורו. ידוע שאור הירח הוא האור המוקרן מן השמש. היינו השֶמש הוא אשר מקרין את אורו עליה. אלא שהכוונה כאן היא, שהיא חוסָה בצלו. הוא מגן עליה. לאמור, היא מתרפקת עליו והוא עוטף אותה באהבתו שהיא אורו. בפרשנות של רובד שני היא כעולם, והוא כשִמשו של עולם (אנו יודעים שלכל גלקסיה יש את השמשות שלה). ברובד שלישי: כשם שהירֵח עולה בלילה כך היא עולָה אל עבר דודהּ שהוא השֶמש הנסתר במקום כל שהוא, במקום ממתין לשעתו לעלות אף הוא עם בוקר.

סיכום בית ראשון

הבית כולו דימויי לשון אהבה. אהבה מופלאה כמו בשיר השירים. הנער העומד מנגד רואה את אמו, סעידה, בארצה עולה צחורה ונקייה מן הנהר וברוח החמה המדברית כדימוי ללהט האהבה, באה אל אישה. האוהב אותה המגן עליה.

בית שני - האם מאירה לילדיה וענפיה הִיא עוֹלָה מִן הַנָּהָר לְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד בָּעוֹלָם מִעוּט אוֹר שֶׁלֹא יַחַשְׁכוּ הַיָּמִים לִילָדֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְיִהְיֶה לָהֶם אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה בהמשך לתיאור המופיע בבית ראשון של אהבת ההורים, מוצא הנער שלאֵם יש גם מטרה נוספת: לתת ללבנה אור משלה שלא תצטרך רק לאור השמש. וההסתמכות כאן היא על פסוק מישעיהו: ישעיהו פרק ל, פסוק כ"ו: וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים--בְּיוֹם, חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ, יִרְפָּא. הנה חזונו של ישעיהו לאחרית הימים מתגשם בשירו של בלפור חקק: באמצעות האם סעידה. המטפורה של תיקון אור הירח שיהיה לו אור משל עצמו, כתיקון עולם לילדיה שלא יחסו אי-פעם בחשכה, אלא שאור ילווה דרכם. להם ולענפיהם הכוונה לצאצאים קרי: נכדים לסעידה. ואורם יהיה רב ועצום כאורה של השמש. כמו שהראינו מהפסוק מישעיהו. אתם שואלים מניין נכתב בשיר על פני האדמה? שוב הקו האסוציאטיבי של המשורר שמהפסוק כ"ג בישעיהו הולך שני צעדים לאחור אל פסוק כ"א באותו פרק שם כתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. הנה "על האדמה".

סיכום בית שני

מטרה נוספת והיא לתקן אורה של הלבנה היינו שיהיה לה אור משל עצמה ולא תזדקק לאור השמש. ברובד שני - כשהתאלמנה סעידה ולא יכלה לקבל עוד את תמיכת אישהּ, מבקש הנער שאכן תצליח להקרין מאורה הפנימי שלה אל ילדיהָ ואל הסובבים לה. היא עצמה תוכל לתקן עולם. ילדיה לא עוד יֵלכו בחשכה אלא רק באור.

בית שלישי - האם מבשׂרת התחדשות

מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַנָּהָר יָפָה כַּלְּבָנָה, בַּחֲצוֹת עֲלָטָה אוֹמֶרֶת לְכֶל צֶאֱצָאֶיהָ שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ השאלה העולה בבית זה הוא הרעיון הנוסף בשיר והוא ההתחדשות. באיזה התחדשות מדובר? עד כה חשבנו על הִטהרות והִתנקות במי נהר ועלִיה ממנו אל אהבה גדולה שסיממניה הוא הטוהר הזוךְ והתום. והנה כאן מדובר על התחדשות! היא יפה וזוהרת כַּלבנה ורוצה שילדיהָ יתחדשו כמותה. והמשורר כותב את הניגוד: היא יפה כלבנה ובחצות עלטה! על-רקע שחור השמים ועלטה, היא יפה כלבנה. איזה קשר אסוציאטיבי רואים כאן? פשיטא היא: הפסוק: "מי זו עולה מן המדבר כתימרות עשן מוליכה את המשורר אל השיר "בעֵין דוֹר של שאול טשרניחובסקי שם הוא כותב: עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת, וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת... וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן. היינו תִמרות העשן,של ישעיהו, הביאו את המשורר אל העלטה של טשרניחובסקי. וחזרה לשיר: נשאלת השאלה מה היא הַהתחדשות הזאת? הרי היא מתחדשת ורוצה שגם הם יתחדשו. רובד ראשון: כשם שהירח עולה כל לילה והשֶמש עולה כל בוקר והם בבחינת חדשים כך הייתה רוצה שגם היא וגם ילדיהָ יתנערו מקשיי העולם ויהיו כחֲדשים טהורים כמו תינוק הטהור בהיוולדו. רובד שני: התחדשות כהתקדמות! הוספת יֶדע והבנה טובה יותר של החיים. רובד שלישי - נדמה לי שלכך אכן מרמז השיר: התחדשות, כשינוי מקום, עזיבת הנהר ורוח המדבר, ועלייה לארץ ישראל; גם האם וגם הבנים. התחדשות מבחינת הוספַת תרבות ארצישראלית, על תרבות ארץ האֵם.

בית רביעי - הנצחה לאחר המוות

וְהֵם נוֹשְׂאִים בְּלִבָּם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת וְהֵם מְפָאֲרִים כְּבוֹד מָלְכוּתָהּ גַּם בְּמוֹתָהּ.. בהמשך לבית הקודם אנו יודעים שהם נמצאים בארץ לכן הקשר בין בית זה הוא אכן לרובד השלישי של ההסבר לבית שלישי. ילדיה וכן נכדיה וצאצאיה נושאים בלבָּם את התרבות שספגו גם ממנה וגם מאביהם (אך מאחר שהשיר הוא על אמא סעידה ההתייחסות בסוף השיר היא, בצד הזכרת שני ההורים, אליה). כבוד מלכותה. הם מכבדים אותה כהיותה מלכתם. ותרבותהּ היא ממלכתהּ אותה הם אימצו וממשיכים לאמץ ללבָּם. הפואנטה של השיר פאונטה צנועה עצובה שהיא פיסית כבר איננה אך רוחנית היא קיימת בתודעתם ובמורשתם ממנה. השיר הוא שיר אישי שיר שיש בו הרבה אהבה ונימה של געגוע עמוק אולי אין סופי. וכבוד בנים לאמם.

אמצעים ספרותיים:

צורנית: השיר, כאמור, הוא שיר אישי ולכן הוא לא מתיימר לדבר גבוהה גבוהה ממש לא. לכן לא תמצאו עקביות בחרוז אם כי כאשר מופיע חרוז הוא חרוז איכותי כמו נהר-מדבר./ שמשה- אגדה/ עלטה- כמותה. השיר מאוד אסוציאטיבי, נשען על שלושה ספרים: שיר השירים שירת האהבה היפה, ספר בראשית שהוא בבחינת ראשיתו של עולם ואפוף אגדה, וספר ישעיהו שהוא ספר החזון לאחרית הימים. מוזכרים איתני טבע כמו נהר, רוח מדבר, המאורות הגדולים, נהר המזכיר אסוציאטיבי נהר די נור או את שביל החלב. השיר נע בין עולם של קרקע - נהר - מדבר - יבשה לבין עולמות עליונים של מאורות גדולים חשכה ועלטה ואולי גם שביל החלב זרוע כוכבים כדימוי לנהר החידקל שעל פני האדמה. שיר אישי אופייני פואנטה צנועה הנרמזת גם במילים "עולה". בבית ראשון המלה "עולה" מופיעה שלוש פעמים. פעמיים מופיעה כאנפורה (ביטוי או מילים המופעים בתחילת שתי שורות תכופות ) בשתי השורות המסיימות בית ראשון. השיר לא מתקשט בקישוטים שונים למעט חרוז המופיע כאן ושם לשמור על קצב שירי זורם ואופיניי לשיר אישי, שהוא שירת הלב והנשמה. שיר המבטא את האהבה לאם, את הקשר בין הדורות.