ברכה וקללה

בְּרָכָה וּקְלָלָה

הַבְּחִירָה בֵּין הַבְּרָכָה לַקְלָלָה בִּידֵי אָדָם

כְּמוֹ חַיִּים וָמַוֶת שֶׁבִּידֵי הַלָּשׁוֹן הֵם שָׁם

וְכֹל אָדָם הַיָּכוֹל לִגְבּוֹר עַל יֶצֶר הָרַע שֶׁבּוֹ

יִזְכֶּה בַּבְּרָכָה אִם לֹא יִשְׁעֶה לִתְאָווֹת לִבּוֹ

הֲאָמְנָם הַכָּתוּב נָתַן בְּחִירָה כִּלְשׁוֹנו וְכִכְתָּבוֹ

אוֹ שֶׁזֶּה חָזָק מִרְצוֹן הָאָדָם וּמִתָּאֲווֹת לְבָבוֹ

אָמְנָם עַל דָּבָר זֶה נֶּאֱמַר אֵי שָׁם בְּאִיּוֹב גָּם

כִּי זֹאת אֲרֻכָּה מְאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

כֵּן הֻזְהַרְנוּ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִכְּפִירָה בָּעִקָּר

כִּי נִתְּנָה לָנוּ תּוֹרָה לָמָּה לִרְעוֹת בְּשָׂדֶה זָר

וּמַדּוּעַ בּוֹחֵר עָם מֵרָצוֹן קְלָלָה תַּחַת בְּרָכָה

וּלְהִתְנָהֵג כִּכְפוּי טוֹבָה עַל הַטּוֹב שֶׁלוֹ זָכָה

משה אומר לעם בחרו בטוב ורחקו מרע

משה שלא נכנס לארץ ולא ראה אותה, ידע כנביא מה עתיד עם ישראל לראות בהכנסו לכבוש את ארץ כנען. ברוח הקודש הוא דיבר אל העם, על הרים ועל מקומות בדברו אל העם כמי שקורא את צַוַּאֲתוֹ האחרונה לפני מותו בְּאָמְרוֹ כי: לאחר מעבר הירדן יגיע העם לשני הרים האחד הר גריזים הוא הר הברכה והשני הר עיבל הוא הר הקללה, זה הוא רמז לישראל שיש לעם ברירה לבחור בברכה, או לבחור בקללה. על הברכה והקללה עתידים לקרוא בפרשת כי תבוא (כז/טו, כו), שם נאמר מברכי העם על "הר גריזים" הם משבטי שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין ואילו עאלה שיעמדו על הקללה ב"הר עיבל" הם משבטי ראובן וגד ואשר וזבולון ודן ונפתלי. ומשה אומר כי בידי העם הבררה להיות מבורך או מקולל ככל האדם. ועל אמירת משה "אנכי" הרי הוא מכוון זאת לאלוהים, שנותן לישראל הזכות לבחור בין קללה לברכה. משה איננו מעמיד עצמו עליון, הוא אומר דברים בשם אָמְרָם, לישראל בטרם עָזְבוֹ אותם לעולם האמת, כי הברכה והקללה, אינם גזרה מן השמים. היא בידם ובבחירתם, כי משה ידע בחזונו שהעם שנדד במדבר ארבעים שנה עָיֵף וְיָגֵעַ והוא יכנס לארץ השקועה בעבודת אלילים, ולאיעמוד בפיתוי לעבודת אלילי עמי כנען, לכן פתח ואמר להם: והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ .... והקמת לך אבנים גדולות ושדת אתם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (כי תבוא כז/ב, ג) דווקא בהר הקללה עיבל, לא רק דברים אלא הוסיף גם ואמר להם: אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים ...את אלוהיהם ..ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון (יב/ב'ג) זאת כדי לבטל כל השפעה של עבודה זרה של הכנענים על ישראל, כאומר משה אל העם הכל בידכם וביכולתכם, אומנם "הכל בידי שמים (אלא) חוץ מיראת שמים" (מסכת ברכות לג /ב). והבוחר בטוב יתברך, והבוחר ברע יקולל. חוזר ואומר שימו לנגד עיניכם את דברי התורה הזאת, ולמען תזכרו את הכתוב בה. לכן אמר להם לקחת אבנים גדולות וְלָשׂוּד אותם ולחקוק עליהן את דברי התורה. רמב"ן מבהיר כי בעשות ישראל זאתהוא יגיע לשלמות בעבודת ה' ותבוא עליו הברכה אשר תקבל ביטוי: בפריון, בחקלאות, בגשמים, בפרנסה, בנצחון על אויבינו, ובהנהגה טובה ובהצלחה.

הדגש בפרשה גם על יחס האדם אל חברו

נושא היחס שבין בן אדם אל חברו, חוזר בתורה פעמים לא מעטות, וזה פועל יוצא מאמונה שקבלה ביטוי בבריאה. שבתום הבריאה בורא אלוהים אדם וחוה כגוף ללא זהות או שיכות לעם או לאֻמָה. רק אחרי דורות רבים החלו להוצר עמים וּלְאֻמִים, המקושרים ביניהם בשפה ובמנהגים בשבתם על טריטוריה שאלוהים ברא וְזִכָּה אותם בה. ההתפצלות בהתפתחות האנושית לא הייתה לנגד עיניהם גם דרכי התנהגות בין האדם אל חברו, ברם תורת ישראל שנתן הקב"ה על-ידי משה לישראל, הכילה כללי התנהגות בין אדם לחברו והיחס ביניהם. דברים אלה חוזרים ונשנים בתורה. ובמרוצת הדורות אמצו אותם העמים לקים חיי חברה תקינים. אשר הם תנאי לקיומו ועצמתו. משמתערער היחס בין אדם לזולתו מתערער גם קיום העם כעם. זה בולט כאשר קובעים שיש "אדם חשוב" ויש אדם חשוב פחות כמו עני ואביון. החברה מחויבת לתת להם יחס הוגן. כי חולשתם משליכה חֻלְשָׁה על העם כולו. לכן אנו מוצאים מצווה זו: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (טו/ז). דברים אלה מופנים לבעלי אמצעים החזקים כלכלית להיות מודעים להושיט סעד לחלשים בחברה כדי לחזקם ובכך לחזק את החברה כולה. רש"י אף מזהיר את האדם המתחמק ממתן עזרה לנזקק באמרו: אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון, כלומר עני כמוהו, כי לא לעולם חֹסֶן. לכן נאמר בפרשה: פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו וגו'... (טו/ח) ונאמר עוד בעניין זה בהקשר לַשְּמִטָּה: שָמוֹט כל בעל משה ידו אשר יַשֶּה ברעהו לא יִגֹּשׂ (טו/ב) כי ברך יברכך ה' בארץ וגו'.... (טו/ד). וכשמדובר בעבד עברי, עליו יכתבו דברים בהמשך, נאמר: הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לו. אנו רואים כאן סוג של "כפל לשון" כמו: פָּתֹחַ תִּפְתַּח, או וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, או נָתֹן תִּתֵּן או עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר ללויים, ללמדך שהעשיה בה מדבר הכתוב צריכה להיות חוזרת ונעשית לא חד-פעמית, אלא כל אימת שיש צורך בכך, בכך מְחַזְּקִים את כוח העמידה שישראל כעם, ביחוד כשמדובר במדינת ישראל של ימינו המוקפת בעמים שאזרחיהם חונכו לשנוא את עם ישראל ללא סבה וזה איננו פוסח גם עליהם.

לעשית צדק ולהעניק חמלה לעבד ולגר ולזר

עשית צדק וחמלה נאמרו לגבי "עבד עברי", אשר לפי תאורו הוא בבחינת "עובד עברי", שֶׁשִּׁעְבֵּד עצמו לבעל חובו, כי נבצר ממנו לשלם לו את החוב שחב. למעשה אין מדובר כאן בעבד שאיננו מבני ישראל שנמכר על-ידי "סוחרי עבדים", כי כאשר עֶבֶד עִבְרִי פורע חובו הוא יוצא לחופשי ובכל מקרה הוא "יצא חופשי חינם" בתום שבע שנים בהם "עָבַד" אצל בעל חובו (ניתן לדמות אותו בימינו למעין פושט רגל, שכולומשועבד לבעלי החוב בצו של בית המשפט) על עבד או עובד עברי זה נצטוה אדונו בעל חובו לנהוג בו ב"חמלה" ובתום שש שנים של שעבוד אצל בעל חובו בשנה השביעית משלחו חפשי חנם, אלא מצוה בעל החוב המשעבד עוד להיטיב עמו שנאמר: הענק תעניק לו נתון תתן לו כדי מחסורו וזה חל על דברים רבים. לא כך כשמדובר בעבד נכרי - אז כנעני, הוא במעמד עבד לכל ימיו כפי שזה קים אצל האומות. לפי התורה הזר שנחשב לגר צדק, דינו כדין ישראל ויחולו עליו כללי עבד עברי. התורה עושה חסד גם "הזר - הַגָּר עמנו" יש לנהוג בו בחמלה ובלבד שאותו גר-זר, מקבל עליו שבע מצוות בני נח שהן בניסוח חפשי: לקבל את הדין (ביחס שבין אדם לחברו) לא לברך (לא לקלל בלשון סגי נהור ) את אלוהי ישראל, ואינו עובד עבודה זרה, ואינו חוטא בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, וכמובן לא שופך דם כפי שהאיסלאם עושה למי שאיננו מתאסלם וחי תחת שלטונם או חסותם. והאדם הזה לא יהיה גוזל את הזולת ואינו אוכל אבר מן החי (סנהדרין נו/א). כשנאמר גר אין משמעו זר בארץ אלא זר לעם ישראל שכבש את הארץ מהכנענים ובא במקומם. בכל הנוגע לִמצְוַת הָחֶמְלָה התורה מתיחסת גם לבעלי חיים שנאמר: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג ו-לד וכאן עד/כא) גם חמלה כלפי בעלי כנף שנאמר: כי יקרא קן צפור לפניך... והאם רבצת על הָאֶפְרֹחִים או על הביצים לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח (כי-תצא כב/ו, ז) ועוד מטעמי חמלה נאמר: לא תחסום שור בדישו (כי תתצא כה/ד), ולא תחרש בשור ובחמור יחדיו (כי תצא כב/י) כי אין שוויון כוחות משום צער בעלי חיים. מצאנו גם יחס של התחשבות מעין חמלה לאדמה שמצמיחה לנו לחם לאכול גם לגביה נאמר: שָׂדְךָ לֹא ִתְזַרע כִלְאַיִם (ויקרא יט, יט). לבל תפחת פוריותו. וניתן לסכם דברי משה בכל התחומים בפסוק מתהלים זה: לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי (תהלים פא, יד). כל שצריך לשמוע דבר ה' שבקע מגרונו של משה ולישמו גם בתקופתנו, כי החוק והמשפט ועשית צדק ונקיון כפים הם לחם חֻקֵּנוּ וטובים לכל העתים והזמנים. תמצית דברי משה בעניין כפוית טובה של העם ומצותו שלא לעבוד עבודה זרה כפי שקרה בערבות מואב, כשהעם נטש אמונה בה' והלך אחר "הבעל", ועוד משתמע מכך שאין לרדוף אחרי ההנאה העצמית ובצע כסף, כי אלה הם אם כל חטאת, כאשר שם אדם הנאתו האישית כקודמת לטובת הכלל על כן נאמר:

אַל תַחֲמוֹל וְאַל תְּחַפֶּה עַל רוֹדְפֵי בֶּצַע

כִּי אֶת טוֹבָתָם וְתַאֲוָתָם יַעֲדִּיפוּ בְּמֻדַּע

וְזֶה עוׁד מִימֵי בְּרֵאשִׁית הָחֵטְא אֵרַע

וּמְאָז הָרוֹעַ הִתְרַבֶּה לֹא פָּחַת וְלֹא נִגְרַע

מֹשֶה מַזְהִיר לֹא לָרַדֶת לְשֶׁפֶל הַמַּדְרֶגָה

כִּי מִשֶּׁמִתְרַבֶה הַָחֵטְא מִתְרַבָּה הַדַּאֲגָה

לָכֵן צִוָּה מֹשֶׁה מִמִּצְווֹת בַּל תֵהֵא נְסִיגָה

לְפִיכַךְ גָּם שַׂם גֶדֶר וְחָסָם בִּפְנֵי חֲרִיגָה

כֹּל הַקּוֹרֵא יָבִין וְיֵדַע כִּי הַבְּרָכָה מְצוּיָה

ואֶצֶל מְקַיֵּם מִצְווֹת בְקִרבּוֹ עֲמוֹק חֲבוּיָה

כֹּל שֶׁעָּלָיו לֵאֹמַר הָאֱמֶת שֶׁבְּצִלּוֹ חֲסוּיָה

כִּי עַל אֱמֶת וָצֶדֶק תּוֹרַת יִשׂרָאֵל בְּנוּיָה

עַל אֶלֶּה אוֹמְרִים הַלְלוּיָה וּפָנָיו מְחַלִּים

בִּתְפִלָּה וּבִתְחִנָּה מִתּוֹךְ פִּרְקֵי הַתְּהִלִּים

לְהוֹדוֹת בְּכֹל לֵב לְבוֹרֵא עוֹלָמִים.