מה שמאפיין את המערכת הפוליטית בכלל ובתקופת בחירות בפרט, זה שהמאיישים אותה מכריזים על עצמם מעל כל בימה ובכל הזדמנות: תראו כמה אני מנוסה/מוצלח/חכם/ממולח/אמין/יפה וסליחה אם שכחנו איזו מחמאה מאלה שהם מרבים לחלוק לעצמם.
ציבור הבוחרים אמור להצביע עבורם או לא, והם מנסים לשווק את עצמם; זה לגטימי כמובן, השאלה היא אם פיאור עצמי זו הדרך הנכונה לשכנע את הבוחרים. ושאלה יותר קשה, נניח שכל מה שהם אומרים על עצמם אומנם נכון, האם זה מה שמכשיר אותם לקבל את אמוננו, התשבחות העצמיות?
הם כנראה עוד לא שמעו על 'איפכא מסתברא'; תכונה אנושית מאד לא סימפטית אבל מאד מצויה, לפיה אוטומטית מנסים לסתור כל דבר ששומעים. אם שומעים דברים טובים על מישהו, תמיד יִמָּצֵא מי שיאזן את התמונה בכמה דברים הפוכים. על כך כבר התריע החכם באדם:
(משלי כ"ז, י"ד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ:
חבל שזה לא קורה כששומעים דברים לא כל כך טובים. במקרים כאלה, לא לעתים קרובות שומעים דברי סניגוריה לאיזון.
רצוי שיהיו לנו דברים טובים לומר על הזולת, אבל לא להכריז אותם בְּקוֹל גָּדוֹל, כי קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. קל וחומר כאשר אדם מכריז דברים טובים על עצמו; אז, הוא עצמו מזמין תגובה של איפכא מסתברא.
לעצם העניין, מה באמת מכשיר את האדם לתפקיד של הנהגה? קצת מוזר אולי, אבל מפרשת השבוע עולה כי התנהגות הפוליטיקאים שלנו מלמדת עליהם את ההיפך הגמור; כלומר, שהם אינם ראויים להנהיג. מנהיג אמיתי אינו מבקש לעצמו את התפקיד; הוא מקבל אותו רק באין ברירה אחרת, וכבר כתבנו על כך בעבר לא אחת. לפני כשבועיים בפרשת מקץ, הזכרנו את תגובתו של יהודה לחששות אביו מפני שליחת בנימין למצרים עם אחיו; שם, באין מוצא אחר, הוא לוקח אחריות מוחלטת וערב בפני אביו להשיב את בנימין בריא ושלם.
בשבוע שעבר בפרשת ויגש, ראינו כי יהודה אכן מתעמת קשות עם המשנה למלך מצרים, בטרם התוודע יוסף אל אחיו, ואינו מוכן לשקול ויתור על בנימין שכביכול חטא ונדון לעבדות במצרים. גם קראנו כי דוקא את יהודה שולח יעקב לארץ גושן כדי להכין מקום למשפחה האמורה להשתכן שם.
השבוע אנחנו קוראים על ברכות יעקב לבניו, לכל אחד ואחד ברכה הראויה לו בהתאם לאופיו ולעתיד הצפון לו; נתעכב כאן רק על הברכה שיעקב מברך את יהודה:
(בראשית מ"ט) ח יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּערֶף איְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, זהו לשון נופל על לשון, לרמז כי לברכה זו זוכה יהודה בזכות המדרגה אליה הגיע כאשר לא נרתע מלהודות בכשלונותיו. בעקבות מכירת יוסף, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (בראשית ל"ח). בעקבות מעשה תמר, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (שם, פסוק כ"ז). וממש לאחרונה העימות החריף עם המשנה למלך מצרים, על חירותו של בנימין.
יהודה לא מנסה להיות צודק בכל מחיר; הוא מודה בטעות והולך להתבייש בצד. הוא לוקח לעצמו פסק זמן להתבוננות, לחרטה על המעשה השגוי, וכתוצאה מכך ביטול אותה חולשה שגרמה לכישלון.
בכך מתפתחת ומתעלה אישיותו של יהודה, והתפתחות זו מבטא יעקב בתארו אותו בהתחלה גּוּר אַרְיֵה ואח"כ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא.
גישה זו של יהודה, היא היחידה שמאפשרת תיקון השגיאות; את יהודה הובילה גישה זו למעמד של מנהיג נצחי:
י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
מישהו מוצא באמור לעיל דמיון למה שמתחולל אצל המתיימרים להנהיגנו? הלואי. רק שצריך דמיון מאד עשיר כדי למצוא דמיון כזה.
דוד המלך, שגם הוא הודה מיד בטעות ולא נסה להמציא תירוצים במעשה בת שבע, הוא צאצא של יהודה; הוא דור עשירי מפרץ בן יהודה, והוא זה שהובטח כי לא תסור המלכות מזרעו לעולם. עַד כִּי-יָבא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים, אומרים חז"ל, מתייחס למשיח בן דוד מהרה יִגָּלֶה.
זה הקטן, גדול הוא
כאמור, יהודה קרוי על שם ההודאה (בראשית כ"ט, ל"ה) ומה שמאפיין אותו זו הנכונות להודות בטעות מיד, בלי אבל ובלי לחפש נסיבות מקלות.
לכן הוא גם זוכה לכך שכולנו נקראים על שמו:
(מדרש רבה) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ; אחיך מודים בך, אמך מודה בך, אני בעצמי מודה לך. אמר רבי שמעון בן יוחאי, יהיו כל אחיך נקראין על שמך; אין אדם אומר 'ראובני אנא' 'שמעוני אנא' אלא 'יהודי אנא'.
יהודה מצטיין בכך שהוא מקטין את עצמו במודע, משתדל לא לתפוס מקום. יש גם מצבים בהם האדם לא צריך להשתדל להקטין את עצמו, כי הוא באמת קטן מאחרים, לפחות בגיל או במעמד החברתי, או בשניהם. כזה הוא מצבו של אפרים בן יוסף ביחס למנשה, אחיו הבכור.
יעקב מבקש מיוסף שיקרב אליו את בניו כדי שיוכל לברכם:
(בראשית מ"ח) יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-ראשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמאלוֹ עַל- ראשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:
יעקב זקן מאד וכבר אינו רואה; יוסף לוקח זאת בחשבון והוא מגיש אליו את בניו כך, שימין הסב תונח על ראש הבכור ושמאלו על ראש הצעיר; אבל יעקב משום מה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו; כאילו חשב שיוסף לקח את בכורו בימינו, משמאל יעקב, ואת הצעיר בשמאלו מימין יעקב.
צריכים לתקן את הטעות, חושב יוסף:
יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-ראשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אתָהּ מֵעַל ראשׁ-אֶפְרַיִם עַל-ראשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכר שִׂים יְמִינְךָ עַל-ראשׁוֹ:
אבל אביו רואה מצוין למרות שעיניו כבדו מזוקן:
יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם:
העובדה שהוא קטן, היא המכשירה אותו להיות גדול יותר בהמשך.
דומה כי האירוע של משיחת דוד למלך, ממחיש היטב את המסר; ה' שולח את שמואל הנביא אל בית ישי בבית לחם, כדי למשוח אחד מבניו למלך במקום שאול שכבר קיבל הודעה על סיום תפקידו.
שמואל מגיע לבית לחם ומזמין את ישי ובניו לזבח שהוא עורך.
(שמואל א' ט"ז) ו וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב וַיּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ: ז וַיּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל אַל-תַּבֵּט אֶל- מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:
וכך אחד אחרי השני:
י וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי לֹא-בָחַר ה' בָּאֵלֶּה:
מה עושים, הרי פה אמור להמצא המלך הנצחי של עם ישראל:
יא וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רעֶה בַּצּאן וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בּאוֹ פה: יב וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב ראִי וַיּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא:
דמותו של דוד המלך היא דמות מופת מאז ועד בכלל, אפילו יותר מדמותו של שלמה בנו, המכונה 'החכם מכל אדם'. הוא דמות מופת דוקא משום שמעולם לא גבה לבו ותמיד התייחס אל עצמו בפרופורציות הנכונות; הנה למשל מה שהוא אומר על עצמו לאחר שמיכל אשתו, בתו של שאול המלך, מבקרת אותו על שהתבזה בריקוד סוער לעיני המון העם בשמחתו על העברת ארון הברית אל עיר דוד:
כא וַיּאמֶר דָּוִד אֶל- מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ לְצַוּת אתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל- יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': כב וּנְקַלּתִי עוֹד מִזּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:
המבט של מיכל הוא אנושי מעמדי, טבעי לחלוטין, אבל לא בעיני דוד; הוא אינו מכיר במעמדות, כי לפני ה' כולנו שווים. ולהיפך, דוקא המעמדות הנמוכים כביכול, יש להם מעלה ביחס למעמדות הגבוהים כביכול, כי המעמדות הנמוכים לא מחזיקים מעצמם ובכך הם קרובים יותר אל בוראם.
המסקנה, ככל שימעטו לפאר את עצמם, כך גדל הסיכוי שנצביע עבורם. וכאשר זה יקרה, סוף סוף יהיה טוב לכל היהודים ולא רק לפוליטיקאים.
