מציאות חיינו פה בארץ נחלת, כפופה כולה לשלטון החוק; 'מלוא כל הארץ משפט' או משהו כזה, הכריז הגורו של שלטון החוק, וכולם עונים אחריו אמן. יש להם ברירה? אם לא יענו אמן, הם יטופלוו על-פי החוק.
פעם היה ברור כי רצונו של המלך הוא החוק. לצידו של המלך כיהנה מועצה מייעצת, אבל החוק נקבע ע"י המלך. בתנ"ך, רבות הדוגמאות לכך וגם ספרי ההיסטוריה מלאים תיאורים כאלה. בשבועות האחרונים ראינו זאת בסיפורי התורה על יוסף במצרים; בקרוב בע"ה נראה את זה במגילת אסתר, ואלה רק שני הקצוות של התנ"ך, בין הקצוות יש עוד דוגמאות רבות.
וכבר ניסח זאת קוהלת (ח, ד): בַּאֲשֶׁר דְּבַר-מֶלֶךְ, שִׁלְטוֹן; וּמִי יאמַר-לוֹ, מַה-תַּעֲשֶׂה:
אצלנו אין מלך, לפחות לא באופן רשמי, אבל יש שלטון ויש חוק. את החוק קובע השלטון והוא גם האוכף אותו. בדיוק כמו המלך בזמנו, רק בהבדל אחד; תחת שלטון המלך, הדברים היו ברורים בדרך כלל. תחת שלטון החוק, יש לאנשים תיקים פליליים שונים ומשונים; וכבר עמדנו בעבר על העובדה שספר החוקים שלנו הוא כנראה הכי עשיר בעולם ועל התוצאות של עובדה זו.
תחת שלטון החוק, עבריין כי יילכד בידי המופקדים על אכיפת החוק, יש סיכוי שתיקו ייסגר "מחוסר עניין לציבור". אבל זה רק בתנאי שלא פגע בשלטון החוק; שפגע רק בחברו או באשתו ר"ל. אם פגע בשלטון החוק, הדין ימוצה עמו עד תום. במלים אחרות, עבירה על החוק אמורה לגרור עונש; ואם מוצאים מי שהוטל עליו עונש קל יחסית לחומרת העבירה, בידוע שהוא לא פגע בשלטון החוק, אלא סתם באדם שני, או שהוא עצמו חלק משלטון החוק.
הצורך של המערכת להגן על שלטונה, אינו חידוש של המערכת שלנו; הנה הוא עולה מדברי פרעה מלך מצרים:
(שמות א) י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ; פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
הם הרי נטע זר במצרים, מה איכפת לו שיעלו מן הארץ? חז"ל עמדו על תמיהה זו ותירצו שפרעה דיבר בלשון סגי נהור.
(סוטה יא/א) וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ, 'ועלינו' מיבעי ליה; א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו.
כאילו חשש פרעה שהיהודים יתחזקו ויגרשו את המצרים ממצרים, אבל פשט הכתוב ממשיך להתקיים, ונראה כי פרעה חושש פן יאבד את השליטה על היהודים. כדי למנוע סכנה זו של איבוד השליטה, הוא ממציא דרכים שונות ומשונות לשעבד את היהודים ולהבטיח את שליטתו בהם.
והיהודים, הם מקבלים את השיעבוד כגזירה משמים, מה שנכון עובדתית, ובמשך עשרות שנים של שיעבוד, אינם מנסים כלל להתמרד; הם לא מעלים בדעתם שאולי יש פה הגזמה בשיעבוד והוא לא אמור לכלול גזירות כגון:
כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.
לפני כן, פרעה מנסה לפעול בחשאי ומצווה על המיילדות:
טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.
אבל הן אינן ממלאות את ההוראה; הן מתרצות זאת בכך שהנשים העבריות אינן נזקקות לשירותיהן, ויולדות ללא עזרתן. קרן אור באפילה, ההתנהגות של המיילדות, אבל האפילה כבדה ביותר ונראה כי לא די בקרן אור אחת כדי להפוך את האפילה לאורה. מגיע שלב בו נראה כי המשועבדים הפנימו את עובדת שיעבודם עד כדי כך שהם אפילו מסייעים למשעבדים להגביר את שיעבודם.
(שמות ב) יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
משה הוא משבט לוי שלא נשתעבד במצרים והוא גם גדל בבית פרעה, כך שהוא מגיב כבן-חורין ומעניש את הנוגש במלוא החומרה.
בידי מי המפתח לגאולה?
בשלב זה, משה מזדהה עם אחיו המשועבדים ונדמה לו כי במאמץ קל יוכל לעורר בהם את רוח החופש, אבל הוא מתאכזב קשות:
יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
כעת משה מבין איך זה שאחיו אינם מתמרדים נגד השיעבוד; הם מזדהים עם משעבדיהם עד כדי כך שמלשינים עליו כי הרג את הנוגש המצרי אשר הכה את העברי.
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.
בשלב כלשהו, אפילו רוח העבדות נשברת, והעבדים מבקשים ליישר מעט את גוום הכפוף. עדיין לא הגיעו לשלב בו יוכלו לנקוט יוזמה, אבל לפחות לזעוק; גם זה משהו, ואפילו הרבה מאד אצל יהודים.
כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים, מִן-הָעֲבֹדָה.
כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹקִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹקִים.
בעקבות זאת מתגלה ה' למשה בסנה, ומורה לו לשוב למצרים ולהוציא משם את ישראל.
(שמות ג) ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
הרעיון להתייצב לפני פרעה, האימפרטור הגדול של אותו הזמן, נראה למשה גדול עליו בכמה מספרים.
יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל- הָאֱלֹקִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
ה' עונה לו תשובה קצרה (יב) ...כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, והוא משתכנע. אבל יש בעיה יותר גדולה, איך משכנעים את היהודים לצאת מעבדות לחרות?
בנקודה זו משה מתווכח עם ה' ויכוח ארוך שמסתיים רק לאחר וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה, (ד, יד,). בשלב זה משה מקבל על עצמו את השליחות; טוב, אין לו ברירה.
האמת היא שמשה סירב בעיקר משום שהוא עניו ולא רצה לקבל תפקיד מנהיגותי, בטח לא בעוד אהרון אחיו הגדול חי, שוהה במצרים ומסייע שם לאחיו המשועבדים. אבל העובדה שאינו מתווכח עם ה' על האפשרות לשכנע את פרעה, כאילו מובן מאליו שפרעה ייאלץ להסכים, ומצד שני מתעקש על כך שאת אחיו העברים לא יצליח לשכנע לצאת מן הגלות לגאולה, אומרת דרשני.
הטענה המרכזית ובעצם היחידה של משה היא:(פרק ד') א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
ראינו כבר שהעם מזדהה עם משעבדיו כדרכם של אנשים להזדהות עם החזק (או מי שנתפס כחזק) ולהכנע לו; כך יכול היה לקרות ואף קרה, שהמשועבד לחזק ממנו, ביקש סעד מגורם שנראה חזק יותר ממשעבדו. זה הרי היה המשחק של מלכי ישראל בין אשור למצרים. גם אצלנו המערכת חזקה ולכאורה אין ברירה אלא להכנע לגחמותיה, אבל אמריקה חזקה יותר ומה שהיא תחליט, זה מה שהממשלה תעשה. לכן ראינו אצלנו אנשים שהולכים לשכנע את האמריקנים במה שלא הצליחו לשכנע בבית.
אצל פרעה, כולם ידעו שאין חזק יותר מפרעה שאף האליל את עצמו. היהודים זכרו משהו אודות א-ל עליון שהוא חזק מכל חזק, אבל זה היה משהו ברמת האבסטרקט. עכשיו אמור לפנות אליהם משה ולספר להם כי הא-ל הזה נגלה אליו, והוא בא בשליחותו לגאול אותם מן השיעבוד.
תודו שזה נשמע דמיוני לגמרי, אז מה הפלא שמשה כל כך נרתע מן השליחות שהטיל עליו הבורא יתברך?
אלא שה' ידע טוב יותר; העם זעק מעומס השיעבוד וכבר היה בשל לגאולה. מה שחסר היה זה רק מנהיג בשר ודם שיגאל, ותפקיד זה הוטל על משה. הגיע הזמן שגם אנחנו נזעק מעומס השיעבוד; שנבין כי אנחנו זקוקים לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש, וה' ישלח את הגואל בדיוק כמו אז.
ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
