לפנים נאמר על צרפת, שהלב שלה אולי בשמאל ההומניסטי-ליברלי, אך הכיס שלה בימין, ובכל מאבק בין השניים מנצח הכיס. איני מתיימר לקבוע מסמרות ביחס לצרפת, אבל אמירה זו נכונה בתכלית ביחס לקבוצה מוגדרת של עיתונאים "כלכליים", השולטת שלטון ללא מצרים בנוף העיתונות הכלכלית. כוונתי כמובן ל"שטרסלרים" וביתר דיוק לקליקה שהעיתונאים שטרסלר, רולניק, טל, פלוצקר, ואחרים, ידועים פחות, נמנים עימה.
מדובר בקבוצה מוגדרת ודומיננטית, אשר מתקשטת בנוצות דמוקרטיות וליברליות בכל תחום שאינו כלכלי. כך לדוגמא, נחמיה שטרסלר עצמו הינו ליברל "אמיתי", אנטי מיליטריסטי, החרד לזכויות הפלשתינים והרבה פחות לזכויות אחרים.
משנתה הממשית של קבוצה זו הינה משנת הימין הכלכלי השמרני ביותר, וסובלנותה כלפי השקפות כלכליות חברתיות אחרות - אפסית. זו הסיבה שאין טעם להתעניין בהשקפות הכלליות של מי מחברי הקבוצה, כי בסופו של דבר יכריע הכיס, כלומר ההשקפה הכלכלית הימנית.
זה זמן רב אני עוקב (בסלידה- יש להודות) אחר מאמריהם של העיתונאים הנמנים עם קבוצה זו. למרות ההתקשטות המזדמנת בנוצות דמוקרטיות, דעותיה של הקבוצה משקפות קולקטיביות רעיונית מהסוג שסברנו כי עבר מן העולם.
שיטותיה של הקבוצה בהשלטת דעותיה לא היו מביישות את התועמלנים של המשטרים החשוכים ביותר. כל רפורמה חברתית מוצעת הינה כמובן חזרה למשטר הקומוניסטי, כל רעיון של הגנה על שכבות חלשות הוא מתכון בדוק לסטליניזם, כל שמץ של רצון להגן על חסרי היכולת הוא מרשם בטוח לפשיטת רגל כלכלית.
למותר לציין כי כל דעה חורגת של כלכלנים מכובדים ביותר, שאינם מוכנים לעמוד בשורת המסדר של קבוצה קולנית זו, לא תזכה כמעט לכיסוי תקשורתי ובוודאי שלא לסיקור הוגן. אולי אחדש משהו לקהל הקוראים, אבל קיימים כלכלנים רבים שדעותיהם שונות ותפיסות סוציאל-דמוקרטיות אינן זרות כלל למשנתם הכלכלית.
לכלכלנים ואנשי מדעי החברה הללו יש כושר ביטוי שבוודאי אינו נופל מכושרם של השטרסלרים למיניהם, אולם יכולתם להפיץ את דעותיהם מוגבל ביותר. במאמר מוסגר אציין, כי יכולתו של פרט להגניב מאמר לעיתון היא מוגבלת מאד.
החבורה הנפוחה והיומרנית הזו מדקלמת חדשות לבקרים את עיקרי האמונה של דת השוק החופשי, כאילו זה עתה נחקקה התורה על לוחות הברית וירדה מהר סיני, וכאילו הויכוח סביבה אינו נטוש כ-200 שנה לפחות. כמו בכל דת, הברירה היחידה הנתונה היאאמונה חסרת ספקות, או כפירה הראויה להענשה מחמירה.
נהוג לדבר לאחרונה על הקשר בין הון לשלטון, ומשום מה מדברים פחות על הקשר שבין ההון לתקשורת (אלא אם מתרחשת תקלה ואיל הון פלוני מקמט את מצחו במורת רוח, כדי לשלול תוכנית מסוימת -תחקיר עובדה למשל).
התקשורת נשלטת על-ידי בעלי ההון. אם בעיתונות הכלכלית אין ביטוי לאופוזיציה אמיתית לקליקה השלטת, הדבר אינו מקרי ואינו יכול להיות מקרי. איני מאמין לרגע שמר שטרסלר או מר רולניק היו נהנים ממעמדם כיום, לו היו דעותיהם שונות. הם יכולים לשגשג ולהטיף לעיקרי אמונתם,אם אכן זו אמונתם האמיתית, אך ורק משום שהיא תואמת את השקפות אדוניהם.
מן ההכרח להזכיר עובדה עצובה. בהוראת פיטורים פשוטה ניתן להשתיק את השטרסלרים בנקל, אם אך יסטו מ"דרך הישר". למרות סלידתם של העיתונאים הכלכליים מכל מה שקשור בזכויות עובדים, יש להזכיר להם כי עיתונאים שפוטרו ממשרתם מוצאים עצמם לבסוף, למרבה הצער, במסדרונות בית הדין לעבודה. הדבר נובע מכך שבעלי העיתונים כבר מזמן דאגו להחליש את יכולתם של העיתונאים לנהל מאבק מקצועי.
הימים ימי בחירות ובימי בחירות לא רק מתחפשים, אלא, במפתיע, מסכות רבות גם נחשפות. העיתונאים הכלכליים צריכים לרמוז במי יש לתמוך. אין התחבטויות מיוחדות בשאלה במי לא לתמוך. אין שמץ של סיכוי שהשטרסלרים יתמכו בעמיר פרץ ובמפלגת העבודה!
הדילמה האמיתית היא האם לבחור בנביא השוק החופשי, מר בנימין נתניהו, אשר שטרסלר חולק לו מחמאות נרגשות לפחות אחת לשבוע, או במר אהוד אולמרט.
ההכרעה נפלה, ככל הנראה, לטובת אולמרט, מפני שבאמת אין הבדל בינו לבין נתניהו בתחום הכלכלי, אבל הוא בוודאי גמיש יותר מבחינה מדינית ויכול ליצור בהצלחה "אוירה" של מו"מ לשלום, ואין כמו אוירה כזו, אפילו אינה מבשרת דבר, כדי לתרום לעסקים.
צודקת העיתונאית-המועמדת, שלי יחימוביץ, הטוענת שהתקשורת התגייסה לטובת מפלגת קדימה. מאמצי ההסברה של פרופ' ברוורמן, שנועדו להרגיע את עצביהם של העיתונאים ושולחיהם לא יועילו, שכן בעלי ההון השולטים בתקשורת לעולם לא יבטחו במנהיג הבא משורות העובדים, ואפילו חיתוך הדיבור שלו הוא של מנהיג עובדים (ואנחנו כמובן לא מתייחסים לרקע העדתי, שהרי השד כבר מת ונקבר מזמן).
התקשורת תהיה נגד מפלגת העבודה וכך גם ההון. כל שנותר למפלגה זו לעשות הוא להציג באמת וביושר את השקפות המפלגה, לפנות לציבור מעל ראשיהם של העיתונאים ולקוות לטוב. לפנים כבר הוכח שהתקשורת והעיתונות אינם משקפים באמת את דעת הציבור ולכן המאבק אינו בהכרח אבוד.
