מנהיג מלידה

הַיִּרְאָה וְהַמּוֹרָא

הַיִּרְאָה וְהַרְאִיָּה הן שְׁתָיִם כְּאַחַת

יֵשׁ וּמוֹרָאָה שֶׁל מַלְכוּת מַפִּיל חַת

וְיֵשׁ וּמוֹרָא נֶעֱלַם כְּשֶׁהַשִּׁלְטוֹן שִׁחַת

בְּשִׂמְךָ מוֹרָה וָפַחַד בְּלִבְךָ אָז אַל תֵּחַת

כִּי הַיִּרְאָה תְּכוּנָה רְאוּיָה מִן הַשָּׁמַיִם

שִׂים יִרְאַת ה' בְּלִבְּךָ וְלֵךְ בָּאֵש וּבַמָּיִם

כִי הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְרוֹאֶה הַנּוֹלָד

וְהָרַשָׁע עֵינֵיו בְּעָרְפּוֹ וּבְכַךְ לָרֶשַׁע סָגַד

מֹשֶׁה רָאָה אֶת הַנּוֹלָד כְּנָבִיא מִלֵּידָה

פָּנָה לָאֵל בִּטְרוּנְיָה זֹאת הָיְתָה מְעִידָה

לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה הוּא רוֹטֵן

וַיֵאֲמֵר לוֹ עוֹד תִּרְאֶה אֲשֶׁר לְפַרְעֹה אֶתֵּן

ואקים אֲשֶר אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם בַּבְּרִית

וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָן אָנֹכִי כּי הִשְׁחִית

וּבְכוּר הַהִתּוּך בּוֹ יִשְׂרָאֵל עַתָּה מִתְנַסֶּה

וּבְשׁוּבוֹ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת יָרוּם וְיִתְנַשֵּׂא

וּבַעֲבוּר סִבְלוֹ יִיטַב לוֹ וְיִתְרַצֶּה

אלוהים זו מדת הדין וה' היא מדת הרחמים

פרשת השבוע וָאֵרָא פותחת בְּמִדַּת הַדִּין שנאמר "וידבר אֱלֹהִים אל משה" ציון שֵׁם "אֱלֹהִים" סימן כי נאמרים דברים קשים למשה, כי הרי "אֱלֹהִים" מרמז על מדת הדין, כי כאן משה בא בטרוניה אל הקב"ה באמרו: לָמָה הֲרֵעֹתָה לעם הזה? (שמות ה/כב) והקב"ה אומר למשה: אני ה', השם ה' מסמל את מדת הרחמים לאמור: אני נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני כפי שנאמר: אני משלם טוב לָאָבוֹת אברהם יצחק ויעקב ולא לחינם שלחתיך, כדי לקים דברי אל אברהם ב"ברית בין הבתרים" בברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו, והבטיח לו שזרעו יירש הארץ, אלא שעל ישראל להיות בגלות, ולסבול ולהתחסן בפני הקשיים שעוד יהיו לעם ישראל בבואו לארץ המובטחת. למעשה בְּדַבֵּר משה אל אלוהים כאשר רטן ואמר: ה' למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה שלחתני? (שמות ה/כב) האם דברים אלה מגלים סמני חולשה והתרופפות רוחו של משה? והרי הקב"ה בחר במשה, שלידתו וּמְשִׁיָּתוֹ מן היאור התרחשה כי זה אשר רצה הקב"ה שיוולד המנהיג כמנהיג מלידה, מכאן החמרת דבר ה' אל משה, כמו אב שמחמיר דברו אל בנו וזאת סמן לאהבתו לבנו, כי באב רוצה שבנו יצליח בכל דרכיו וכל מעשיו, זה ניכר בסיום דברו של להים אל משה במדת הרחמים באמרו אני ה. לחיזוק העובדה שה' אהב מאוד את משה, באמר לו: ושמי ה' לא נודעתי להם (לאבות: לאברהם ליצחק וליעקב) כי רצה ה' לגדל את משה ולחזקו, אחרי הנזיפה שנאמרה מחיבתו לו באמרו לו עוד כי מעלת משה גדולה, בעיני ה' אף יותר ממעלת אברהם יצחק ויעקב, באמרו עוד למשה להם נראיתי כ"אל שדי" ולא התודעתי אליהם בשמי ה' כאשר הבטחותי להם את הבטחתי. ושמתיך מקים הבטחתי, בהוציאך את ישראל מארץ מצרים מעבדות לחרות ולהוליכם לארץ שהבטחתי לאבות לתת אותה להם. יען כי ה' שומע נאקת בני ישראל במצרים שם מעבידים אותם (ו/ה). ללמדך, כלשון חכמים: "חוסך שבטו שונא בנו" אין לראות בזה היתר להכות את הבן הסורר, אלא להתיר לשונו של האב לומר דברו בצורה נמרצת כשהבן סורר ומורה והולך בדרך לא טובה.

משה ואהרן ימלאו השליחות שהוטלה עליהם

וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו: (ו/יא) הטלת משימה זו על משה כשאהרן אחיו מסייע לו, עוררה אצל משה תמיהה בֶאמֹר משה לה': הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפיים (ו/יב) (במשמעותו שפתים אטומות), מיד הוסיף ה' לדבר לא רק אל משה אלא דבר גם אל אהרן, זאת כדי שאהרן יהיה לפה למשה כי הרי אמר משה לקב"ה: "ערל שפתיים" אנכי. אלא אלוהים מצרף אליוך את אהרן אחיו לאמור: הוא יהיה לך לְפֶה מול פרעה וממשיך: וַיְצַוֵּם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (ו/יג). וכי משה לא ידע מה נצטוה לעשות בשליחות שהטיל עליו הקב"ה כשלוח מטעמו? יודע ויודע כי תחילה עליו לדבר אל בני ישראל, ולהנהיגם בנחת וְלִסְבֹּל אותם, כלומר לנהוג בהם "בסבלנות" מצד אחד, והרי אנו יודעים כי לא כל בני ישראל יצאו ממצרים שנאמר: "יצאו חמושים" ולפי רש"י המושג "חמושים" אין משמעותו חִמּוּשׁים בכלי מלחמה - בנשק, אלא רצה לאמר כי יצאה רק חמישית מבני ישראל וארבע חמישיות נשארו במצרים ונטמעו בעם הארץ. לא בכדי נצטוו משה ואהרן "לסבול" אותם כלומר ב"סבלנות". מצד שני נצטוו משה ואהרן לחלוק כבוד לפרעה כמלך היושב על כסאו כי הוא אשר יתן את השחרור לבני ישראל שהשתעבדו למצרים. ועוד דבר עולה מן הכתוב. שעבר כאן, למען תהא מרות משה ואהרן על ישראל מקובלת, לספר את תולדות ראשי בית אבותם של ראובן בכור ישראל ועבר לשמעון ומשמעון עבר ללוי כי הרי משה ואהרן הם צאצאי לוי. ומלוי לא הוסיף להזכיר את יתר השבטים. הקב"ה בקש לחזק מעמדם של משה ואהרן בעיני בני ישראל כדי שיאותו להשמע להם, החל להזכיר את מעמדם של משה ואהרן שנבחרו על ידו להנהיג את העם זאת כשי שהם יצית להם. כאמור התחיל ב: "אלה ראשי בית אבתם..." לפי סדר השבטים מראובן ושמעון עד לוי, ולא הוסיף. מכאן ואילך מתרכז הכתוב בתאור צאצאי שבט לוי עד הגיעו ל - אהרן ומשה, שהקב"ה שם אותם למנהיגי העם. משה בנבואה ואהרן בַּכְּהֻנָּה.

העם לא נשמע למשה והיה קצר רוח מרוב סבל

השליחות שהטיל הקב"ה על משה - להוציא את בני ישראל ממצרים, לא הייתה משימה קלה וכפי שעולה מן האמור, חלק מבני ישראל לא רצו לצאת ממצרים למרות השעבוד והעבדות. התנהגות בני ישראל הרתיעה את משה תחילה, והוא פנה אל האלוהים בתחינה שלא יטיל עליו את השליחות. והביא סיבה שתלויה בו באמרו: הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (ו/ל). הקב"ה לא פטר אותו מן השליחות באמרו לו: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואחיך יהיה נביאך (ז/א) דהיינו אתה משה תשמע את אשר צריך לאמר לפרעה ותאמר לאחיך את הדברים והוא יביאם (יאמרם) אל פרעה בשמך. רש"י אומר זאת כך: אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי שֶׁשְּׁמַעְתָהּ מִפִּי, ואהרן אחיך ימליצנה, כלומר יְתְַרְגְּמֶנָּה ויטעימנה באזני פרעה, לשלח את בני ישראל מארצו ואני אקשיח את לב פרעה, כדי להענישו במכות שיביא עליו, כין שהרשיע והתחצף כנגדי, כי אין נחת רוח בָאֻמּוֹת כלומר אין להאמין להם כי אחת בפיהם ואחת בלבם. ואם יש בבני ישראל מי שאיננו רוצה לצאת מעבדות כי איננו מאמין בהצלחת משה, אעשה בו שפטים, ואז יראו אותותי ויצטרפו. ונשאלת השאלה האם עלינו לשמוח אם יביא הקב"ה פרענות על האמות, התשובה של רש"י "לא לשמוח באידם של האמות", אמרתי זאת כדי שיראו ויקחו מוּסָר,שנאמר: אך - תראי אותי תִקְחִי מוּסָר (צפניה ג/ו-ז), אז יראו גויים וייראו כי ה' עם עמו ישראל, ה' נלחם להם והם מחרישים. וְעַם בני ישראל ישמע ויאמין בה' ובמשה עבדו. זה ילמד לקח לישראל לכשיהיו בארצם ויהיו להם עבדים מעמי כנען, לראות בהם אדם השואף לחפש מעבדות, ויזכרו בני ישראל את אשר היה עם אבותיהם במצרים כשהם היו עבדים וינהגו אתם כבני אדם, וילמדו לשחרר עבד שנשתעבד בגין חובותיו שישחרר אותו בתום שבע שנים. כי נאמר: אין אדם ראוי להיות חפשי ומשוחרר משעבוד לאחרים, אלא אם הוא עצמו אינו משעבד אחרים. על האדם לשמש דוגמה ומופת בטרם ידרוש מאחרים לנהוג כפי שהוא מצוה אותם להתנהג. וזה מביא אותנו לסכם את הדברים מפי חכמים.

הַדֶּרֶךְ לְחֵרוּת מְלֵאָה חַתְחַתִּים גם קָשָׁה

וְזֶה אֶחַד הָעֶקְרוֹנוֹת שֶׁנִּלְמַד מִן הַפָּרָשָׁה

בְּמִצְרָיִם דוֹר הָלַךְ וְדוֹר בָּא וְהַבָיִת עָשֵׁן

וְהָעָם נִשְתַּעְבַּד לִמְאָרְחָיו שָׁם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

רֵאשִׁיתָה בְּגִלּוּיֵי חֶן וָחֶסֶד לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ

וְסוֹפָה בְּשִׁעֲבוּד וְעִנּוּיִים וּבְעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

וְלֹא לָמַדְנוּ הַדָּבָר מֵהֶעָבָר שֶׁלּא טוֹב בַּנֶּכָר

זֶה שֶׁקּוֹרֶה לָנוּ שׁוּב כְּמוֹ שֶׁלֹּא קָרָה דָּבָר

אִלּוּלֵא הַשְׁגָּחַת שָׁמָיִם וַאֲהָבַת ה' עַמּוֹ

אֲשֶׁר נָטַע בָֹנוּ אֱמוּנָה כִּי רַק פֹּה מְקוֹמוֹ

סָפֵק אם ישאר מִי שֶׁיְּשַׁבֵּחַ וִיעַלֶּה שְׁמוֹ

וּמֵעָפָר קַמְנוּ וְשַׁבְנוּ וּבָנִינוּ לְמַעַן נְרוֹמְמוֹ

גָּם לְהוֹדִיעַ וּלְהַתְרִיעַ

שֶׁכֹּל יָד זְדוֹנִית על יִשְׂרָאֵל תּוּרַם תִּגָּדַע

וְכִי כֹּל רָשָׁע הַקַּם עֲלֶינוּ זֹאת יִלְמַד וְיֵדַע