לפני שבועיים התמקדנו במאמצי המעמד השליט לשמר את שלטונו; הסברנו שהמונח 'שלטון החוק' מהווה כסות לשימור מעמדו של השליט.
בשבוע שעבר ניסינו להראות כי הכפופים מרצון למעמד השליט, מוכנים לגבות אותו, כמעט בכל מחיר, במאמציו לשמר את מעמדו. הבענו דעתנו כי אצלנו, יבחרו במפלגת הפליטים אנשים המבקשים, במודע או שלא במודע, להעניק לממסד שלטון מוחלט על האזרחים.
כרגיל אצלנו, בכל פעם הסמכנו את הדברים על פרשת השבוע; חשבנו שמיצינו את הנושא, אבל מסתבר שנושא זה עודנו רחוק ממיצוי. מסתבר שהגבולות של השלטון גמישים ביותר; תמיד עומדת בפניו האפשרות להמציא איזה חוק או להתקין איזו תקנה כך שיהיה לו גיבוי משפטי, שלא לדבר על תקשורתי, לכל מעשה שעד אתמול נחשב למעשה ש'לא יעלה על הדעת' כי ייעשה.
בעבר, לא אחת דיברנו על כך שהשלטון כורת את הענף שעליו הוא יושב בכל עת שהוא פוגע באזרחיו; אלא שלוקח זמן עד שהענף נושר סופית, ובינתיים השליטים חיים באשליה כי השליטה שלהם הולכת ומתחזקת. ואם לצורך הידוק השליטה צריכים לפצח כמה גולגלות ולהחריב כמה בתים, נו, הרי כבר אמר מישהו כי 'המטרה מקדשת את האמצעים' וכידוע, אין מטרה נעלית יותר משימור השלטון.
המעניין הוא, שכל השליטים מן העבר הקרוב (וגם הרחוק) שנהגו בנתיניהם בדרך דומה, נפגעו בעצמם. הענף עליו ישבו נכרת, והם נפלו. אחד אחרי השני. רק שכאמור, זה לא קורה מיד, כך שאפשר להמשיך לשגות באשליה.
האירועים הקשים של השבוע התחוללו ביום ד' לפרשת: בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; יום ד' זה היום בו שולטת מדת ה'נצח'. יש כמה נגזרות למדה זו ולענ"ד, הגרועה שבהן היא מדת הנצחנות.
באופן טבעי, כל צד רוצה לנצח; אם לא בנוק אאוט אז לפחות בנקודות. אבל בעימותים כאלה, אין ניצחון; יש רק הפסד. כאמור, ברשימות קודמות, אנחנו לא המצאנו שום דבר; את הכל אנחנו לומדים מפרעה. אומנם לכאורה הוא שיעבד בני עם אחר, אבל הרעיון אותו רעיון. עד עתה הוא חטף כבר שבע מכות; בכל פעם הוא מבטיח להתנהג בסדר ותמיד חוזר לסורו; הוא בטוח שיותר גרוע כבר לא יכול להיות. מזהירים אותו מפני המכה הבאה אם לא יוותר על שליטתו בבני ישראל, והוא מתעקש; יחטוף עוד מכה ולא יוותר.
השבוע אנחנו קוראים על שלוש המכות האחרונות, מתוך עשר, שחוטפים המצרים לפני שפרעה מואיל לשלח את בני ישראל ממצרים. מכיוון שהאירועים הנוראים אצלנו, אירעו ביום רביעי, הבה נתבונן בחלק הפרשה השייך ליום רביעי ונראה עד כמה פרעה משמש כמודל לחיקוי עבור הממסד שלנו.
(שמות יא) א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ--כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.
ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה': כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. ח וְיָרְדוּ כָל-עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ-לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי-כֵן, אֵצֵא; וַיֵּצֵא מֵעִם-פַּרְעֹה, בָּחֳרִי-אָף.
מדוע כעס משה? מדוע יצא בָּחֳרִי-אָף? כדי להבין זאת נחזור אל מה שלמדנו בפרשה של יום ג':
(שמות י) כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם.
כאן פרעה "נשבר" ומבטיח לשחרר את בני ישראל, אבל בתנאים שלו; כאשר הוא שומע את הדרישות של משה לשחרר את כולם, כולל הטף ואפילו הבהמות, הוא מגיב:
כח וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ.
מֵעֵבֶר לסף התהום
משה כועס כי פרעה אמר לו אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. ומה בכך? הרי משה יודע שלפרעה אין שום יכולת לממש את איומו, אז על מה יש לכעוס?
חייבים לומר שלא על הפגיעה הגלומה באיום, כעס משה; הוא הרי היה העניו מכל האדם ולא מתאים לו להיפגע מאיזו אמירה אפילו אם היא באה מפי פרעה.
משה ידע שעד עתה כל המכות היו מכות חינוכיות, (שמות ח'): לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, ואת המסר הזה הוא העביר לפרעה בפרקים הקודמים. האמת היא שניצני התפכחות נראו אצל פרעה וגם אצל מקורביו; הנה למשל:
(שמות י) ז וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם.
עוד לפני כן הכריז פרעה באזני משה ואהרון:
(שמות ט) כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.
אבל שוב ושוב מתעקש פרעה לשמר את שליטתו על בני ישראל עד שהגענו לפרק בו אנו אוחזים כעת.
את כל המכות שחטפו המצרים עד עתה, ניתן היה לרפא בזמן קצר או ארוך; עבדי פרעה היו מודעים לכך והם ביקשו לשחרר את בני ישראל כדי שיוכלו להתרכז בשיקום ארצם לאחר שבע המכות שחטפו עד אז. אבל הממסד, פרעה, אינו מוכן לוותר על שליטתו ובתגובה הוא חוטף עוד שתי מכות.
כעת צפויה המכה העשירית, מכה לא חינוכית בעליל, מכה שלא ניתן לרפא; מכת בכורות, כפי שראינו בפסוקים שהעתקנו לעיל. משה לא אוהב את הרעיון; הוא קיווה שהמכות החינוכיות יספיקו לשכנע את פרעה לוותר על שליטתו בבני ישראל ולשחררם ממצרים. כשהתברר שהממסד מתעקש להמשיך בדהירתו אל התהום, זה מאד לא מוצא חן בעיני משה, והוא כועס.
נו, את ההמשך כולם מכירים פחות או יותר; העיוורון של פרעה, הממסד, והתעקשותו להתמיד בדרכו גם כאשר הוא מזהה את התהום הקרובה שהוא דוהר לקראתה, מתוך ביטחון ש-'לו זה לא יקרה', שבסוף הוא ישרוד איכשהו ואף ימשיך לשלוט, זה מה שהביא לנו את חג הפסח.
בעצם, בתהליך כזה השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא מתי תבא המכה האחרונה? אפשר לשאול גם איזה אופי יהיה לה ומי עוד ייפגע משגיונותיו של הממסד, אבל שתי אלה תלויות בתשובה לשאלה הראשונה, כי ככל שיקדים לקרוס הממסד, כך ייטב לאנשיו וגם לכפופים לו.
בשבוע שעבר חשבתי ואף כתבתי כי למפלגת הפליטים, שהיא היום הממסד, צפוי ניצחון גדול בבחירות; כיום כבר איני בטוח בכך כי המהלך שיזמו השבוע נראה כמקרב מאד את המכה האחרונה שעתיד הממסד לספוג. אבל אולי זה רק נדמה לי, משום שאני ממש מייחל לאותה קריסה שתשחרר אותנו מאחיזת החנק של הממסד מוקדם ככל האפשר.
מה שברור מעל לכל ספק הוא, שמהלך כוחני כזה יכול ליזום רק ממסד שהפנים כל כך את ההינתקות, עד שהתנתק לחלוטין מכל רגישות אנושית. לא מזמן דיברו על הינתקות בנחישות וברגישות, כיום נותרה רק הנחישות וזהו מרשם בטוח לשבירת הכלים.
האמת, קשה עד בלתי אפשרי למצות נושא זה במספר מוגבל של מלים; כולנו הרי בספינה אחת ומחלת הממסד משליכה על כולנו. מה שקרה בעמונה זה רק סימפטום מדמם שמאחוריו מחלה קשה ביותר, מחלה סופנית. וגם מי שחש ואף מכריז כי אין לו חלק בממסד ולא נחלה בהינתקות, מצוי באותה ספינה המשייטת בלב ים סוער כאשר ליד ההגה ניצב קברניט מנותק.
זה בדיוק היה המצב במצרים של פרעה; הוא התנתק לחלוטין מעמו, והסבל שסבלו במכות שחטפו, לא העלה אצלו מחשבה לשנות את דרכו לטובת עמו, וגם לטובתו בסופו של חשבון.
במצרים היתה זהות בין פרעה לבין הממסד; רצונו היה החוק; אצלנו מדובר בקבוצה של אנשים המאיישים את הממסד ורצונם הוא החוק, אבל זה רק הבדל טכני. המהות היא אותה מהות לא נותר לנו אלא להתנחם בייחול להגשמת נבואתו של מיכה (ז'): טו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת: בגאולה האמיתית והשלמה.
ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.