אם תעמוד ישראל בפני איום קיומי מצטבר על אזורים עירוניים חשובים בתל אביב או בחיפה - בגלל נשק לא קונווציונאלי קטלני, היא עלולה להגיב בפעולת גמול גרעינית נגד ערים בעירק, שתגרום לכך שעירק תחדל להתקיים כמדינה - קובע המומחה האמריקני הנודע ד"ר טוני קורדסמן, במסמך שהוצג בימים אלה בפני ועדת החוץ של הסנאט בוושינגטון.
כל מי שקורא את ההערכה החמורה הזו, אינו יכול שלא להגיע לכלל מסקנה, כי ארה"ב משוכנעת שיש בידי ישראל נשק גרעיני שבאמצעותו תוכל לממש את התגובה הנדרשת כנגד איום קיומי אסטרטגי.
מבלי להיכנס לדיון בשאלה אם יש או אין לישראל "אופציה גרעינית" (כפי שנהוג לאפיין בדרך עמומה את הנושא בארץ) או "נשק גרעיני" (כפי שנהוג להצהיר בגלוי במדינות העולם הגדול), נושא אחד, בעל משמעות ציבורית חשובה, עדיין נותר ללא מענה גלוי ונאות, והוא: ב"יום הדין", אם וכאשר תותקף ישראל בנשק גרעיני שישוגר מעירק או מאירן, ופטרייה אטומית רדיואקטיבית תיתמר מעל רבבות ההרוגים הפזורים בין חורבות תל אביב ההרוסה, מי יהיה אותו מישהו בצמרת הישראלית שיצטרך לקבל החלטה מהירה - אם אכן, כהנחת האמריקנים, יש בידי ישראל פצצה גרעינית - בשאלה האם הגיע המועד וכבר צריך ללחוץ על "הכפתור האדום"; והאם יש להפעיל את "האופציה הגרעינית", כדי להגיב ב"דם ואש", על-פי הנוסח התנ"כי של "ברירת שמשון", לכיוונו של מי שמנסה לאיים על עצם הקיום הפיסי של מדינת העם היהודי ותושביה.
סביר מאוד להניח, כי מנהיגי ישראל לדורותיהם - מתוך אחריות עילאית לשלומה של המדינה ולקיומם של אזרחיה - הקדישו ומקדישים זמן ומחשבה לדיון בשאלה, איך להתכונן לקראת תרחיש של יום שחור כזה, בתקווה שלעולם לא יתממש, ובאיזו דרך להגיב, אם אכן יקרה הרע מכל. מכיוון שלא המצאנו את הגלגל, ולפחות המעצמות הגדולות כבר התחבטו בשאלות דומות בכל השנים בהן ניהלו מדיניות של "מאזן אימה", יש לנו ממי ללמוד. ובית הספר הנגיש והטוב ביותר מבחינתנו, הוא, ללא ספק, ארה"ב.
כיוון שהנושא הטעון הזה מעולם לא ניצב במוקדו של דיון ציבורי-תקשורתי פתוח בישראל, ואולי גם לא ברמה של נבחרי הציבור בכנסת, אפשר רק להעריך, במידה כזו או אחרת של דיוק, מה באמת עושים מנהיגי ישראל כאשר הם דנים בתרחיש האימים הזה. אבל, על בסיס תיאורטי לגמרי, מתוך מה שפורסם בתחום הזה בעולם הרחב, ניתן להניח מה השאלות הנדרשות לעיון ולגיבוש תשובה מעשית לדילמה הנוראה.
והנה רק מספר דוגמאות:
- מי בממשל קובע מתי הגיע הרגע שבו אין מנוס מהכרה בעובדה שמדובר ב"איום קיומי"?
- מי, ועל בסיס איזה שיטה של בדיקת מידע, מחליט שהגיע המועד להפעלת התגובה הגרעינית?
- בידי מי מצוי "הכפתור האדום"; רק בידי ראש המערכת השלטונית, או גם בידי מישהו המוסמך מטעמו?
- במקרה שראש המערכת השלטונית "מנוטרל", לידי מי עוברת סמכות ההפעלה, ומי מוסמך לקבוע כי אכן נדרשת העברת הסמכות?
- מי מחליט לאיזו מטרה/מטרות לשגר את הטילים או את המטוסים. האם מדובר בצוות, או באדם יחיד?
- האם הוכנו מראש תרחישים המכסים את כל האופציות האפשריות של מתקפת אויב קטלנית - גרעינית, ביולוגית או כימית?
- האם קיימת מערכת פיקוח על החלטות המחליטים? (השיטה המקובלת לפיקוח מן הסוג הזה בעולם מצויה ב"מערכת הבקרה הכפולה". לפי שיטה זו, שני אנשים השייכים לשתי שרשרות פיקוד שונות, מחזיקים בידיהם שני מפתחות נפרדים להפעלת המערכת. רק הפעלה מתואמת של שני המפתחות יכולה לאשר את ביצוע הוראת ההפעלה).
- האם, עם חילופי שלטון למשל, נבחנת המערכת ב"תרגול יבש" כדי לוודא שקיימת סינכרוניזציה מדויקת בין כל הפעולות, ואין חשש של לחיצה שגויה על "הכפתור האדום" בידי פוליטיקאי לא מנוסה די הצורך?
יתכן, אולי, שכל השאלות האלה אינן מעניינו של הציבור הרחב. לא תמיד יכולה "דעת הקהל" לקבוע מה טוב ומה רע למדינה ולתושביה, כיוון שלציבור המביע את דעתו, בסקרים למשל, חסר המידע המעמיק והמדויק בהשלכות ובמשמעויות הרחבות של שאלות מן הסוג הזה. אבל במסגרת חוסר האמון הבסיסי השורר בין העם לבין נבחריו המתחלפים לעתים מזומנות, חייבים אזרחי ישראל לדעת, בביטחון המירבי, כי עתיד קיומם מצוי בידיים טובות, לפחות בשאלה המכרעת של הפעלת "הכפתור האדום".
הימים של "סמוך" ו"יהיה בסדר" חלפו ואינם. ולכן, אולי, הדרך הנכונה היא להודיע לציבור, החי בפחדים הולכים וגוברים, נוכח תרחישי אימה כאלה ואחרים, כי בידי ועדה מיוחדת של הכנסת, שהרכבה האנושי יפורסם, תופקד האחריות לבדוק את החלטות המימשל ואת דרכי תפקודו בתחום הרגיש והמסוכן הזה. כפי שנהוג בארה"ב, למשל.
______________
הכותב - חוקר התפתחות "האופציה הגרעינית" של ישראל.
