יום אחד בהיר ותמים של ידיעות בעיתונות, ובמקרה זה ב"מעריב" (20.2.2006), אינו יכול שלא לעורר תחושה של אזלת יד ואבדן שליטה' בכל מה שקשור למערכות הממשל שלנו.
באותו יום מדווח "מעריב" על כמה "התרחשויות": המועצות האזוריות לאורך גבול הצפון זועמות, מכיוון ש"נגמר התקציב" לתאורה ומשימות מבצעיות שנועדו להגן על הישובים; גבולותיה הימיים של ישראל פרוצים מכיוון שרוב ספינות הצי המשטרתי מושבתות; 60 מיליון שקל שגויסו על-ידי חברת "עמידר", במקום להגיע לשכבות המצוקה הופנו "למטרות פוליטיות"; ועדת הכספים אישרה את תקציב משרד מבקר המדינה, אשר 64% ממנו מופנה לשכר (143 מיליון שקל).
לכאורה ידיעות השונות אחת מהשניה, אשר החוט המקשר היחידי ביניהן היא העובדה שההתרחשויות הן במערכת הציבורית. אולם לא כך הוא הדבר - ניתן לראות קשר מאד הדוק בין ידיעות "מקריות" אלו. הקשר הוא העובדה כי תקציבי עתק, לא רק שמבוזבזים במערכת הציבורית, אלא שנושאים רבים שאינם מחויבי המציאות מתוקצבים באופן קבוע ושיטתי ואין יד שתפנה תקציבים אלו להיכן שבאמת הם נדרשים.
בדרך כלל התקציבים הנדרשים לשירותים חיוניים, בין אם בתחום הרווחה ובין אם בתחום הביטחון הם זעירים להפליא לעומת התקציבים של המשרדים הממונים עליהם.
גם במקרה של תקציבי הגנת הישובים וגם במקרה של צי המשטרה יש "התייחסויות" של המשרדים: המשרד לביטחון פנים מרגיע ואומר בתגובתו, כי "בקרוב ימצא תקציב", ובמקרה של תקציבי הגנת יישובי הצפון מגיב משרד הביטחון ומרגיע, כי הנושא טרם נסגר עם האוצר ונעשה מאמץ כדי "למזער את הפגיעה בתקציב".
האזרח אינו יכול להישאר אדיש כאשר הוא שומע ש-60 מיליון ש"ח שנאספו על-ידי "עמידר" מכספי מבצע מכירת הדירות מופנים ליעדים שוטפים של משרד השיכון (כמו שיקום שכונות, שיפוץ שכונות ותיקות ושיכון המפונים), אשר אומנם לא מדויק להגדירם "תקציבים פוליטיים", כפי שכתבי העיתון כתבו, אולם אין ספק שניתן פוטנציאלית להשתמש בתקציבים אלו ל"קידום אינטרסים פוליטיים".
האזרח גם לא יכול להישאר אדיש כאשר הוא נוכח לדעת, עם כל הכבוד לחשיבות של ביקורת המדינה, כי 336 עובדים עולים למשלם המסים 143 מיליון ש"ח, כאשר ממוצע השכר עומד על 21,000 ש"ח(!) וחלק מהבכירים משתכרים קרוב ל-40,000 ש"ח. האזרח גם רואה את צי המכוניות של בכירי המשטרה, הנהגים, רכבי השטח והוא מתקשה להבין מדוע דווקא להגנת החופים אין כסף.
ובכן, אין בכך כל חדש. ארגונים ציבוריים ענקיים (ולעיתים גם פירמות פרטיות ענקיות) נכנסות למצב "כאוס תקציבי" זה, אשר מנציח עיוותים, בזבוזים ואי-יעילות, כך שלבסוף נפגע "המוצר" עצמו.
פירמות פרטיות במצב כאוס זה עלולות להתרסק ולהיעלם מהמפה העסקית. ארגונים ציבוריים שנמצאים במצב זה ממשיכים לפעול כאילו שום דבר לא קרה. וגם כאשר "עולים" עליהם מתקיים, בדרך-כלל, העיקרון: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
את צמצומו של "כאוס תקציבי" זה חייבת לעצור מנהיגותם של אותם גופים ציבוריים או "שומרי-הסף": הכנסת, מבקר המדינה, התקשורת וכדומה. אך לגורמים הפנימיים במערכת הציבורית לא רק שאין את הכוח הדרוש, אין להם בעצם גם את הרצון לשנות - הם חלק מהשיטה! (ראו סל ההטבות שניתנו לחכי"ם פורשים).
גם אגף התקציבים, האמור לבחון ולטפל בנושא באופן מקצועי, אינו יכול למגר את התופעה, אלא בשוליים בלבד. ללא מנהיגות חזקה שתחליט שיש מקום להביא, סוף כל סוף, לשינוי המצב, ללא פוליטיקאים מוסריים, ללא פקידים בכירים שלא ישתקו - ה"כאוס התקציבי" ימשיך ותמיד. לבסוף, לא ימצא תקציב לילד החוסה, למרפאות בריאות הנפש, לשירותי רווחה חיוניים ולביטחון אזרחינו - והיתר יחגגו.
