מובא להלן קטע קצר מספרו של משה דיין "אבני דרך", שיצא לאור לפני 30 שנה, שנים רבות קודם שתנועת החמאס הוקמה ופרצה אל תודעת הציבור.
הארוע המתואר כאן התרחש כ-15 שנים טרם מלחמת העצמאות והקמת המדינה, דהיינו זמן רב קודם שנוצרה בעיית הפליטים או הדרישה לזכות השיבה וכו'. דומה שהדברים מדברים בעד עצמם. להלן הדברים:
"לילה אחד, ב-22 בדצמבר 1932, נזרקה פצצה לצריף של יוסף יעקובי בנהלל. דוד, בנו בן השמונה, נהרג. האב מת מפצעיו עם בוקר.
רצח זה היה ציון דרך ביחסים שבינינו לבין שכנינו הערבים. הוא לא היה קשור בסכסוך קרקע או מרעה: מניעיו היו לאומיים-מדיניים מובהקים. קדמה לו התנקשות דומה בחברים בקיבוץ יגור הסמוך. כמה ערבים הקשורים ברצח נאסרו, אך מעשי הרצח לא פסקו.
הרוצחים השתייכו לאגודת מחתרת קנאית, "השיחים מגדלי הזקן" (שנקראה אחר כך "הקאסמייה", על שם מנהיגה ומייסדה, שייח' עז אל דין אל קסאם). מרכזה היה בקירבתנו - בכפר הערבי הגדול ציפורי, ליד נצרת.
אבא גרס - וזו היתה התורה שגדלתי על ברכיה והאמנתי בה - שהערבים נחותים, שודדים, מרצחים ומחוללי פרעות. כאן ראיתי לראשונה שהדברים אינם פשוטים.
רכבתי לציפורי ושוחחתי עם כמה ממכרי שם ועם הזקנים מערב אל מזריב. כולם דיברו על "הקאסמייה" בהערצה: הם אידיאליסטים, מצניעים לכת, מרבים להתפלל ופועלים מתוך מוטיבציה דתית ולאומית עמוקה.
יחסי לערבים שכנינו היה חיובי. אהבתי את דרכי חייהם והערכתים בתור עמלים, קשורים לקרקע וטבועים בנוף הסובב אותי. לא היה לי ספק שאפשר לחיות איתם בשלום. הם בישוביהם ובדרך חייהם, ואנו - בשלנו.
הקאסמייה, ועוד יותר האהדה שרחשו להם הפלחים והבדואים שלידינו, הסירו לוט מעל חלק אחד של היחסים שבין היהודים והערבים. כאן - לא שאלה של פרטים ורגשותיהם זה כלפי זה.
תופעת הקאסמייה זרקה אור על תהום לאומית, דתית ורגשית בין מגשימי הציונות לערבים; היא מפרידה גם כאשר אינה גלויה לעין".
עד כאן הציטוט מספרו של משה דיין.
מתברר, אם כך, שההערצה לאותם "אידיאליסטים, מצניעים לכת, מרבים להתפלל ופועלים מתוך מוטיבציה דתית ולאומית עמוקה" - הערצה זו איננה תופעה של הזמן האחרון דווקא. כלל וכלל לא. מתברר, שאותם "שייחים מגדלי זקן", גם אם לא צבעוהו באדום, זכו לאהדה ולהערצה לפני שנים רבות, הרבה קודם ה"נכבה" של 48 וכל מה שבא בעקבותיה.
רצוי, איפוא, שלא לקפוץ מהר מדי למסקנות, לפיהן השחיתות של מנהיגי הפת"ח, או אפילו בעיית הפליטים והדרישה למימוש זכות השיבה - הן אלה שדחפו את הפלשתינים אל זרועות החמאס.
הייאוש מובן שאיננו אופציה מבחינתנו. אבל גם לא מומלץ לטמון את הראש בחול.
