ב-17/03/2005 נחתמה בקהיר, לאחר דיונים אין סופיים, פשרת ה'הודנה' בין רוב הפלגים הפלשתינים. עיקרה, תמורת הפסקת האש והאלימות על-ידי החמאס, יוכל הארגון להשתתף בתהליך הבחירות הדמוקרטי שארה"ב אכפה על הרשות. בניסוח המסמך קיבל עליו אבו מאזן בכתב לאמץ את גרסת החמאס לגבי זכות השיבה קרי: החזרת כל הפליטים לבתיהם וכפריהם ותשלום פיצויים על-ידי ישראל. התחייבות שנראתה לגורמים בישראל ככניעה רופסת של אבו מאזן.
הרי אבו מאזן עצמו כתב ב'אל חיאת' ב-23/11/2000 (תרגום ממר"י): "...וזה מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלשתינית". על עמדתו זו חזר בהתבטאויות שונות פעמים רבות, בין בצורה ישירה בין על-ידי אזכור החלטה 194 של עצרת האו"מ מ-12/1948, הקובעת אותו הדבר.
לכן אין לנו תשובה אמיתית אם מדובר באדם רופס שנכנע לחמאס, או למנהיג שיצר ברית אסטרטגית עם מטרה ושיטה משותפת. שיטה המעדיפה תהליך מדיני על פני האלימות צבאית - כפי שאבו מאזן גרס מיומה הראשון של אינתיפאדת אל-אקצה. ברית שבה דווקא החמאס אימץ את שיטת אבו מאזן.
מאז ניצח החמאס בבחירות האחרונות וזכה לזימון מאבו מאזן להרכיב ממשלה, אין לנו מושג אם מדובר במנהיג נכשל, שהמציאות טפחה על פניו באכזריות, או בתכסיסן מתוחכם. תכסיסן שבמהלך מבריק נפטר מחבורת המאפיונרים המסוכסכת, הבלתי נשלטת והמושחתת של הפת"ח. חבורה שעיקר עיסוקה שוד הקופה הפלשתינית ושאיתה אי אפשר לקדם שום מטרה.
במקום הפת"ח התייצבה חבורה מגובשת, ישרה ונחושה לשקם את חיי היום יום של הפלשתינים - הנהגת החמאס. הנהגה שכרגע מוכנה לדחות את השמדת ישראל למען השיקום המיידי של החברה הפלשתינית. את עצמו הציב אבו מאזן כמי שהכול קרה לא באשמתו וכמחסום אחרון בפני החמאס, ולאחרונה גם בפני אל-קאעידה - האדם שצריך יותר מתמיד 'להציל אותו' ו'לחזק אותו', שמא יתפטר וישאיר את העולם כולו לבד מול החמאס המפחיד.
האם תוכנית החמאס להמשיך להסית נגד עצם קיומה של ישראל, לשקם את החברה הפלשתינית היום ועכשיו ורק אחר כך להתפנות להשמדת ישראל היא יותר הרסנית מההסתה המתמשכת נגד ישראל מאז 1994 תחת הנהגת הפת"ח? האם היא יותר מאיימת מכפל הלשון וכפל השלטון של הרשות, ומתהליך מדיני במקביל לטרור מול ממשל פלשתיני מושחת ומפולג? ממילא אין לחמאס יכולת לקרב את קיצה של ישראל יותר מלפת"ח.
בכלל לא ברור האם החמאס מתכוון להדק את הקשרים עם אירן הבעייתית ולהיות חלק מ'ציר הרשע', או לנסות ולזכות בלגיטמציה וסיוע ממקומות אחרים כסעודיה, רוסיה, הנסיכויות ואולי השוק האירופי. לכל הדברים האלה ועוד סוגיות רבות נוספות אין לנו תשובה אמיתית, כי ההתעסקות בתהליכי העתיד במזה"ת היא יותר הימור מהערכה.
בכלל, האם כל התפתחות מדינית היא תוצאה של מהלכים מתוכננים, או שגם המקריות העיוורת בוחשת בקדרה. גם כאשר אנחנו פונים אחורה להערכות אמ"ן, כמו רוב הערכות המודיעין בעולם הגדול, אנחנו מגלים שהטעות היא המאפיין הבולט החוזר על עצמו. סימני השאלה תמיד מרובים מסימני הקריאה.
למרות שהעתיד הפכפך ואין לנו תשובות לרוב השאלות, יש תשובה מצוינת לכולן - ההסכמה לגבי המטרה שלנו. מטרה שאינה תלויה באחר למרות שהיא מתחשבת בו ככל האפשר. מטרה שאינה תלויה ביכולת שלנו להעריך מה יקרה בעתיד, אלא ליזום ולעצב אותו בעצמנו. שהרי באופן טבעי מי שיוזם וחותר למטרה - סופו שהוא מעצב במידה רבה את המציאות במקום לפרש אותה.
לכן נראה שאנחנו מעסיקים ומייגעים את עצמנו יותר מדי במה שכמעט לא תלוי בנו - בתהפוכות המזה"ת, הפלשתינים בכלל והחמאס בפרט, ומעט מדי במה שתלוי בעיקר בנו - בישראל. בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים בעוד 20 שנה.
