מחד, זה טוב ובריא ציבורית, שאירועים חריגים נחקרים ע"י ועדות חקירה, כדי לטהר את האווירה ולהחזיר את ההתנהלות הציבורית לפסים חוקיים ונקיי כפיים. מאידך, שתי ועדות חקירה עכשוויות אינן מהוות דוגמא טובה למטרות שהוצגו לעיל.
ועדת החקירה לאירועי עמונה הוקמה בחטא ציבורי, אומנם חטא משפטי חוקי - שהרי הכנסת רשאית עפ"י התקנון למנות ועדת חקירה פרלמנטרית, לחקירת אירועים ציבוריים, בעלי השלכות, חוקיות, ציבוריות פוליטיות, ואכן כך קרה במינוי הוועדה הספציפית.
אבל, לא כל דבר שהוא "כשר", הוא בהכרח לא "מסריח" ציבורית - כדברי הפתגם העממי.
ועדה פוליטית נטו לחקירת אירוע ספציפי מקומי, בהרכב של ח"כים שהשתתפו בפועל ובאופן פעיל באירוע, הוא מעשה חריג, יוצא דופן, לא אובייקטיבי וחצוף.
העובדה שח"כ אורי אריאל, שהוא פעיל נציגות ומנהיגות יש"ע, הוא בצוות החוקר של האירוע הוא לעג לרש וביזיון לחוק ולוועדת החקירה. העובדה שח"כים כמו פרופ' אלדד, אפי איתם, ואילון יושבים בוועדת חוץ וביטחון, המנהלת את החקירה, כצופים ומבקרים, היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת ציבורית ופוליטית.
לא יתכן, שח"כים שנטלו חלק פעיל באירועים מהצד השני של המתרס, דהיינו: לצד מאות המתנחלים והמתפרעים שתקפו הכפישו, קיללו והשמיצו את כוחות הביטחון, הם גם ישפטו אם מעשיהם ופעולותיהם, נוהלו כמתוכנן ובצורה חוקית והולמת. זה מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת.
יתירה מכך - אם צריך לחקור את כוחות הביטחון, על חריגות, על הפעלת כוח בלתי סביר, או הפעלת כוח במקום שלא היה הכרח, אדרבא ייחקר הדבר, למען ההווה והעתיד. אבל במקביל, לא ייתכן מצב לפיו, הצד השני המתבצר התוקף, הפוגע והפוצע את כוחות הביטחון, לא ייחקר, לא ייבדק ולא ינקטו כנגדו לא אמצעים משפטיים ולא ציבוריים פוליטיים.
העובדה שאיימו על הקצינים, השוטרים והחיילים לפני ובמהלך האירועים מוכחת יום יום. אלוף פיקוד המרכז - אויים, הרב הצבאי הראשי אויים ע"י אותם גורמים קיצוניים, גם בזמן ואחרי פינוי גוש קטיף. קציני צה"ל בכירים חובשי כיפות שמתגוררים בהתנחלויות מצאו עצמם במצור.
שתי מכוניות משטרה של שני קציני משטרה בכירים שהשתתפו בפינוי עמונה הוצתו. שוטרי משמר הגבול אויימו, אתרי אינטרנט מפרסמים תמונות ושמות של קציני משטרה ומג"ב וחייהם בסכנה.
כל אלה לא נחקרים ע"י אותה ועדת הכנסת המכובדת. ברור לכולי עלמא שהוועדה היא פוליטית, חד ממדית ומשוחדת לכיוון אחד ולכן פסולה לעדות - מה עוד שברור שנועדה לניגוח פוליטי ערב הבחירות.
לדעתי, היה על נציגי מערכת הביטחון כמו שר הביטחון, הרמטכ"ל והשר לביטחון פנים להופיע בפני הוועדה, בשל כבודה של הכנסת (ולא של הוועדה), אבל להסתייג ולומר שעד שהצד האחר של האירועים לא ייחקר ע"י הוועדה אין להם מה להעיד. טוב עושה השר גדעון עזרא, שלא נותן לפרסה להימשך ומסרב לאשר הופעת קציני משטרה נוספים לוועדה, די לביזיון.
ובאשר לוועדת החקירה בעניין התנהלות המשטרה בפרשת האחים פריניאן, גם שם לא הכל תקין ובהתאם לכללי הצדק הטבעי. אומנם, הוועדה, בראשות השופט המחוזי בדימוס, ורדי זיילר, רשאית לקבל עדויות, תצהירים מגורמים שונים, וגם לשמוע עדויות בדלתיים סגורות, מטעמי ביטחון אישי, כללי, שמירה על סודיות מוסרי העדויות - באותם מקרים שהוועדה מחליטה על כך - אבל גם לכך יש גבולות וסייגים.
העובדה, שיו"ר הוועדה, השופט זיילר, נפגש באופן פרטי עם הגב' אילנה דיין, שפרסמה תחקיר עיתונאי בטלוויזיה, במסגרת תוכנית עובדה, לא הופכת אותה אוטומטית, כעדה כשרה למסירת עדות או תצהיר בפני הוועדה, בוודאי שלא בהסתר, ושלא בפומבי, ע"י יו"ר הוועדה, גם אם הוא דיווח על כך לחברי הוועדה או למי שמינה את הוועדה.
הגב' אילנה דיין, שהיא עו"ד במקצועה ואקדמאית מוכשרת, אספה חומר במסגרת תחקיר טלוויזיוני, שהוגש לציבור והתברר כלא מדויק, ובו לא באו לידי ביטוי גרסאות נוגדות, ויתירה מכך, הנושא נחקר ע"י מח"ש, היחידה לחקירת שוטרים, במסגרת משרד המשפטים והתיק נסגר ולא ננקטו אמצעים משפטיים.
כלומר, אם ראתה הוועדה עניין בחומרים שאילנה דיין אספה ודיווחה, כאלה ששודרו ולא שודרו, היתה צריכה לזמן אותם, לבקש אותם, לחייב את הבאתם בצו - אם היה צורך, אבל לא לשמוע את גב' דיין, בוודאי שלא במסגרת פומבית, שהרי היא רק עיתונאית ולא עדת ראייה או עדת עשייה. ומי שראה את הכתבה, תוכנה ונימתה לא יכול לאשר בביטחון שהיתה גם אובייקטיבית.
וכפי שאמרתי, לא פעם בעבר, כשיש אירועים חריגים או חשד לסטייה, מנורמות ציבוריות וחוקיות. החקירה מתבקשת וחיונית. אך מעל כל אלה ועולה עליהם הוא העיקרון של כללי הצדק הטבעי, והעיקרון "שצדק צריך גם להיעשות ולהיראות".