נוהג הוא בחיים הפוליטיים-תקשורתיים בישראל, שלקראת ראש השנה מעניק ראש הממשלה ראיונות לתקשורת כדי לראות מניין באנו בשנה החולפת ולאן אנו הולכים בעתיד הנראה לעין. ראיונות מן הסוג הזה, משמשים לראש הממשלה המתראיין במה טובה להציג את מרכולתו בנוסח "שופוני יא-נאס" [הביטו אנשים וראו עד כמה אני גדול, אנושי, חכם, טוב ומיטיב - בחר את האופציה המתאימה]. אך מה עושה מנהיג, הניצב בפני בחירות, שהישגיו דלים? הבטיח שלום וביטחון - ואין. הכלכלה - על הפנים. המוראל הלאומי - מתחת לפני הים? השיטה המקובלת להיחלץ מן הדילמה - היא לייצר תרחישי אימה, שמטרתם להבהיר לציבור הנדהם שרק הוא, האיש עתיר הניסיון הביטחוני, יודע איך, וגם יכול, להתמודד איתם.
וכך, בשל ריח הבחירות הנישא באוויר, נדון עם ישראל להיקלע למצבו של איוב היושב בחצר ביתו ושומע את השליחים מבשרי הרע, המגיעים זה אחר זה ו"בשורות איוב" בפיהם. עוד זה מדבר על יכולותיה של עירק להשתמש נגד ישראל בנשק השמדה המוני-כימי ו/או אטומי - וזה בא ומבשר על יכולותיה ההרסניות-אטומיות של אירן; עוד זה מדבר על מערך ייצור הטילים נושאי ראשי-חץ כימיים בסוריה, והנה בא ראש הממשלה אריאל שרון ומבהיל אותנו בכך ש"לוב עובדת במרץ רב על פיתוח פצצה גרעינית וככל הנראה היא המדינה הערבית המתקדמת ביותר בנושא זה". וכדי להוסיף "איום נורא" על "איום רגיל" יודע ראש הממשלה לספר לנו כי הלובים נעזרים במומחים מעירק וגם מקבלים סיוע מפקיסטן.
כמי שחוקר את תולדות התפתחות המרוץ להשגת נשק גרעיני במזרח התיכון - תחילה בישראל ובעקבותיה במדינות איסלאמיות - אני יכול להרגיע את הציבור המבוהל. המידע המאיים שאותו "מוכר" ראש הממשלה לציבור הרחב כ"חדשות לוהטות", אינו חדש. ראש הממשלה יודע זאת, אפילו מקריאת עיתונים. גם לגבי מידת האיום הגלומה לישראל בתבשיל הגרעיני-הלובי המחומם הזה, חלוקות הדעות בקהילת המודיעין העולמית.
האמת היא כי לוב אכן מנסה, מזה שנים רבות, להשיג יכולת גרעינית. בכך אין כל חדש והסיפור כבר סופר. לאחר הפיצוץ האטומי שהציגה פקיסטן בפני העולם המשתאה ב-1998, פורסמה בעיתון מעריב סקירה רחבה על תולדות "הפצצה האיסלאמית" שהולדתה היתה תוצאה של שיתוף פעולה הדוק בינה לבין מדינות איסלאמיות נוספות, בעיקר לוב, שציפו לקבל נתח מן העוגה הגרעינית. הסקירה הזו (אותה כתבנו אני ואלי טייכר), הציגה את סידרת מאמציו הבלתי נלאים של שליט לוב קולונל מועמר קדאפי, להשיג שליטה בנשק גרעיני.
"הניסוי הגרעיני בפקיסטן לא הפתיע איש במערב או במזרח" - כתבנו. "זה כרבע מאה ידוע למערכות הביון של המעצמות כי הפקיסטנים קיבלו החלטה אסטרטגית לייצר פצצת אטום, כדי לאזן את האיום הגרעיני מצד הודו, שלה מערך נשק גרעיני מפותח ושהיתה המדינה החמישית בעולם שניסתה מה שהוגדר כ"מיתקן גרעיני לצורכי שלום" כבר ב-18 במאי 1974. כיוון שפקיסטן סובלת מעוני קשה, ומתוך רצון להשיג מימון ממדינות הנפט הערביות העשירות למימוש תכניותיה הגרעיניות, שיווקה פקיסטן את הרעיון תחת הכותרת "הפצצה האיסלאמית"... כישרון ויכולת מדעית היו לפקיסטן בשפע. גם סגל מדענים מוכשר מאין כמותו היה לה, לרבות ד"ר עבד א-סלאם, חתן פרס נובל בפיסיקה, שהכריז כבר ב-1970 כי "הטכנולוגיה של הנשק הגרעיני אינה סודית. צריך רק, כמו בתשבץ, להציב את כל הפרטים במקום הנכון. רק כסף לא היה לפקיסטן. את הכסף, כך העריך זולפיקאר עלי בוטו (ראש ממשלת פקיסטן באותם ימים) ניתן יהיה להשיג משליט לוב, מועמר קדאפי, אשר באחד הכנסים החצי-פוליטיים חצי-דתיים שלו בטריפולי בירת לוב אמר: "פצצת אטום היא המפתח למועדון המעצמות במאה ה-21. בלי פצצה, אנו, עמי ערב, משולים למי שיורים בחץ וקשת בעוד אויבינו זה מכבר המציאו את אבק השריפה".
לגבי קדאפי לא היו אלה מילים ריקות. בתמימות או בשלומיאליות, אך תמיד בכושר המצאה, בקנאות ובנחרצות, עמל קדאפי להשיג נשק גרעיני. חודשים ספורים לאחר שתפס את השלטון בלוב, ב-1 בספטמבר 1969, שלח את יד ימינו, מייג'ור עבד אל-סלאם ג'אלוד, לשיחה חשאית בקהיר עם נשיא מצרים דאז גמאל אבד אל-נאצר.
"אני נוסע לבייגינג" אמר ג'אלוד לנאצר יותר כהודעה ולא כבקשת עצה, "כדי לרכוש פצצת אטום. לא פצצה גדולה. משהו קטן עד בינוני".
נאצר התייחס לעניין בספקנות רבה, אך צייד את ג'אלוד בדרכון מצרי עם שם בדוי, ונתן לו את ברכת הדרך לפגישה עם ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן-לאי. צ'ו הודיע לג'אלוד בנימוס רב שפצצות אטום, "אפילו קטנות", אינן עומדות למכירה, אך הוא לא העלה את ג'אלוד על המטוס הראשון בחזרה הביתה, אלא שידך בינו לבין מוסלמי אחר, שהיה לקדאפי בעל ברית במחשבה ובמעשה. והאיש היה זולפיקר עלי בוטו.
בחירתו של בוטו בלוב היתה הברירה הטבעית. קדאפי שחה בכסף והיה אחוז בולמוס להשיג נשק גרעיני. ללוב היה יתרון נוסף. היא היתה שכנתה של ניז'ר, מדינה עשירה באורניום, ששליטה אז, קולונל קונצ'ה סייני, הצהיר כי "מדיניות האורניום שלנו פשוטה. אנו מוכרים אורניום בכסף טוב לכל מדינה ואיננו בודקים מה טיב המשטר שלה". וכך בא בוטו לביקור קצר בן יום ולילה בטריפולי וזכה לקבלת פנים משולהבת... ההסכם בין שני המנהיגים נחתם בפברואר 1974. עיקרו היה: לוב תממן את המחקר והפיתוח הגרעיני הפקיסטני עד לסכום של 500 מיליון דולר. תמורת זאת תקבל גישה חופשית למתקנים האטומיים הפקיסטניים, אל כל הידע שנצבר בהם, וכן לפחות שתי פצצות אטום מבצעיות. קדאפי העדיף "תגמול עקיף" ולא תבע להקים תשתית גרעינית בלוב, בהתחשב בטווח ההפצצה של מטוסי חיל האוויר הישראלי.
לאחר מבצע 'סופת המדבר' ומפלתו של סאדאם חוסיין - כתבנו עוד בסקירה - כינס קדאפי את מיטב מדעניו למפגש מוטיבציה בראבאטה, ליד הבירה טריפולי, בבית החרושת בגדול ביותר בעולם השלישי לייצור נשק כימי. "הפסדנו את הקרב", אמר קדאפי, "אבל לא את המערכה הגדולה. המערכה שתפרוץ בראשית המאה ה-21 בין האיסלאם - העתיד להיות מעצמת העל השניה בעולם אחרי ירידת ברית המועצות - לבין תרבות המערב... קדאפי הסביר לשומעיו, כי מי שיוביל את האיסלאם למלחמה הבלתי נמנעת עם העולם המערבי יהיה מי שיחזיק בידיו פצצת אטום. "הכסף לובי", אמר קדאפי, "הטילים הבליסטיים שבידי סוריה והאטום הפקיסטני, יחזירו את האיסלאם למעמדו ראוי, מעמד שנגזל ממנו בכוח. ומה שנלקח בכוח יוחזר בכוח גדול יותר".
עד כאן ההיסטוריה, שאותה אולי לא זוכר ראש הממשלה שרון. אבל פרט למודיעין הישראלי העוקב אחר התפתחות האופציה הגרעינית האיסלאמית - עוקב ועל-פי חובתו גם מדווח לראש הממשלה - קיימים לא מעט גורמים רציניים בעולם המעורים היטב בנושא. אחד מהם הוא "פדרצית המדענים האמריקניים" (FAS) אשר בסקירתה על אודות 'נשק להשמדה המונית בלוב' נכתב כך: "מומחי מודיעין מגדירים את לוב כאחת מבין המדינות המסוכנות ביותר מנקודת הראות של הפצת נשק להשמדה המונית, כולל כלי נשק גרעיניים. למרות שהעניין בתחום פיתוח היכולת הגרעינית הלובית פג במידת מה כיוון שהיכולת הטכנולוגית של לוב מאד מוגבלת, הרי גוברת מאוד הדאגה נוכח המאמץ המשמעותי שמשקיעה לוב בתחום הנשק הכימי להשמדה המונית". יחד עם זאת, כותבים מדעני הפדרציה, כי ללוב יש יכולת לשגר ראשי-חץ גרעיניים ו/או כימיים באמצעות טילי "סקאד" ו"פרוג" המצויים ברשותה וכן באמצעות מפציצי טופולוב-22 בעלי טווח בינוני, המהווים חלק מהמערך הקרבי האווירי של לוב. הערכה דומה לגבי יכולותיה ההתקפיות של לוב פורסמה גם בדוח של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) שהוצג בפני הקונגרס ב-1999. הדוח קבע כי לוב היא אחת מחמש המדינות הערביות שיש ברשותן נשק להשמדה המונית.
אם עד כאן עסקנו בהערכות, הרי ידיעה אחת בהקשר ליכולות ההשמדה הלוביות לא יכלה לחמוק מידיעתו של ראש הממשלה. ביוני השנה פורסם בסוכנויות החדשות בעולם וגם בעיתון הארץ כי ראש המוסד אפרים הלוי נפגש באירופה, תחת מעטה סודיות, עם בכירי נאט"ו, והציג בפניהם עובדות לגבי היכולות הגרעיניות של אירן, עירק, לוב וסוריה. הלוי הבהיר לשומעיו, כי הסכנה מהתפתחות זו אורבת לא רק לישראל אלא לכל חברות נאט"ו. "אירן משקיעה כסף רב בפיתוח טילי ארוכי-טווח (עד 3000 ק"מ) המסוגלים להגיע למטרות באירופה ובעתיד גם לצפון אמריקה. הלוי אף הוסיף כי אירן מפתחת את היכולת הגרעינית במקביל למערך ההתקפי הכימי שבמסגרתו כבר הופקו 'כמויות גדולות של גזי עצבים". לגבי לוב הציע הלוי לבכירי נאט"ו לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות במדינה זו "העוסקת בפיתוח טילים ארוכי-טווח בסיוע של צפון קוריאה".
במסגרת הניסיונות להבהיל את הציבור הישראלי בנשק "מן הסוג הגרוע", כדברי שרון, ראוי להאיר נקודה אחת בפרופורציה הנכונה. במשך שנים רבות היו מי שניסו להציג את מועמר קדאפי בתור "משוגע" פנאטי. לאחר יותר מ-30 שנות שלטון בלוב ראוי להתייחס לקולונל קדאפי כאל שליט מחושב והגיוני במעשיו המשמיע, אולי מטעמים של תדמית, קולות לא הגיוניים בעיני המערב. כשם שהבין קדאפי בעבר, כי לא כדאי לו להקים תשתית גרעינית ליד בירתו, טריפולי, מחשש לתקיפת-חיסול ישראלית ו/או אולי אמריקנית, כך הוא יודע היום כי בידי ישראל מצויה מזה שנים אחדות אופציה התקפית נוספת: צוללות ה"דולפין".
על-פי פרסומים זרים, נושאות צוללות אלה טילי שיוט גרעיניים והן מהוות את עמוד השידרה של מה שמכונה יכולת "המהלומה השניה" של ישראל. במה דברים אמורים? אם תותקף ישראל בנשק השמדה המונית, גרעיני או כימי, או אז תונחת מהלומה גרעינית ישראלית, מבין קצף גלי הים, על המדינות ששיגרו נשק זה, והן יהפכו לשממה מדברית צחיחה ורדיואקטיבית, שנפש חיה לא תוכל לשרוד בה. כל מומחה מודיעין זוטר מכיר את יכולות מערך צוללות ה"דולפין" - בים התיכון כמו גם במפרץ הפרסי - ובוודאי שגם מומחי המודיעין הלוביים יודעים זאת, ואף סביר להניח שטרחו לעדכן את מנהיגם, במקרה שאינו קורא עיתונים שבהם מתפרסם המידע הזה כשהוא זמין לכל אדם. וקדאפי, הרוצה בכל מאודו להמשיך לשרוד בשלטון עד אחרית הימים, כמו כל שליט אחר, לא יעשה דבר כדי לסכן את שלום העולם, ובעיקר לא את שלומו הוא.
אז למה דווקא עכשיו החליט ראש הממשלה שרון לחשוף לעיני הציבור הישראלי הנדהם את הסוד המאיים הגלוי? בחירות רבותי, בחירות. זה שם המשחק. מלחמת הבחירות של שרון איננה רק על שלום ישראל. מלחמתו היא על שלום אריאל שרון. על הישרדותו הפוליטית. ובמלחמה כמו במלחמה, כנראה שכל האמצעים כשרים. "שופוני", הוא אומר, "בחרו בי. כי רק אני יכול". אשרי המאמין התמים.
