מתוך קלישאות המקובלות של הפרשנים והעיתונאים המסקרים ומנתחים את הבחירות, מגיעים למסקנה שמועד הרכבת הקואליציה, הוא הזמן היקר ביותר, תרתי משמע, של הוויכוח הפוליטי. התוצאה המיידית של סיכום ספירת הקולות הוא מחד יציאה מהלם ההפסד, הנסיגה, האכזבה ואובדן כוח מיקום, מאידך, מתחילים המאוכזבים והמפסידים לרקום מזימות ומחשבות על "פוטש" בתוך המפלגות, כדי לסלק את הראשים ולמצוא את האשמים בכישלון.
התופעה אינה חדשה, היא חוזרת על עצמה בכל הבחירות ובאותם עקרונות ולצערנו גם באותן תוצאות. למה הדבר דומה? לקבוצות כדורגל, שמתחילות להפסיד נקודות ליגה, לרדת בטבלה ואז מחפשים דרך לנער ולטלטל את הקבוצה - וברוב המקרים, המאמן נושא בתוצאות ומפוטר מהקבוצה. פה ושם קורים ניסים והמאמן החדש, באמת מצליח, כמו אלי אוחנה בכדורגל וקטש בכדורסל, וכך גם חושבים הפוליטיקאים, שמנסים לאחר משבר הבחירות, לבחוש וללחוש ולנער את ההנהגה, הכושלת לדעתם, ראה צומת של רפול ז"ל ושינוי של לפיד.
תקופה זו של בין הערביים, נחשבת כתקופה של הגיליוטינות והרצון לעריפת ראשים. קחו למשל את מפלגת הליכוד, בה המאכזבים כמו לימור לבנת שכשלה בתפקידה כשרת חינוך, וסילבן שלום עם תומכיו, רוצים להחליף את נתניהו, ותולים בו את כל תחלואי הליכוד וכמובן את ההפסד הצורב.
המוזר בקבוצה זו הוא, שסילבן שלום ולימור לבנת היו מאוכזבים וממורמרים גם לפני הבחירות. סילבן שאיבד את המשרה הנחשקת של שר החוץ, לא החליט אם להצטרף לשרון או להיות ראש הליכוד - וכשהדבר לא הסתייע בידיו והוא הפסיד גם בליכוד, הסתפק המסכן בשריון מס' 2 אחרי נתניהו, אותו הוא לא סובל.
לא פלא שבאווירה כזו הוא בוחש ובוחש ושכח המסכן, כי הוא דרש "לסנדל" את נתניהו שהבטיח שלא יעזוב את הליכוד. כעת הוא מנסה לעורר התנגדות לנתניהו או מייחל שיעזוב מיוזמתו. עכשיו הליכוד גם רוצה להקים ועדת חקירה כדי למצוא את האשם הרשמי.
אותו תהליך עוברת גם מפלגת מרצ-יחד, בראשות יוסי ביילין, שסגניו כמו זהבה גלאון ורן כהן מנסים להדיחו, מאותם טעמים שפורטו לעיל לגבי סילבן שלום.
גם במפלגת העבודה, למרות השמחה והריקודים על תוצאות הבחירות, האווירה לא שקטה, המרמור והתיסכול כבר קיימים ועוד יגדלו בעתיד. קחו למשל את מתן וילנאי, פואד בן-אליעזר - מוותיקי המאבק לראשות המפלגה - שהוסתרו, הועלמו במערכת הבחירות ובפרונט עמדו הכוכבים החדשים של פרץ: ברוורמן, שלי יחימוביץ, עמי אילון והצעירים הלא מזיקים, פינס ובוז'י הרצוג.
היתרון של פרץ על פני יתר הכושלים הוא בכך שאומנם הפסיד 3-2 מנדטים בסיכום הכללי (בהשוואה לעמרם מצנע) - אבל הצליח לשמור על הקיים, לאמור: 19 מנדטים, וגם זה הישג שאסור לזלזל בו. אך אין בהישג הזה שום בשורה ובוודאי לא שמחת ניצחון.
יתרון נוסף יש לפרץ על ביילין וסילבן שלום, בכך שהוא בעל כריזמה, יודע למשוך אחריו אנשים, ויש בו מנהיגות פשוטה של מנהיג פועלים, להבדיל מסילבן וביילין - חסרי כריזמה, חסרי מנהיגות, חסרי מבנה פיזי, מנטאלי, ציבורי, של מנהיג רחוב, המונים, כוחני שיודע לספוג מכות וגם להחזיר.
האינטליגנציה, הידע, הניסיון הפוליטי והמדיני של ביילין וסילבן ידוע ומוכח, אך שניהם מצטיירים כ"חנונים", שבכל מסגרת פוליטית צריכים אותם, מתייעצים איתם, אך לא מסכימים שהם יהיו המנהיגים והמובילים.
המקרה של ביבי שונה וחריג, בכך שהוא כוחני, אינטליגנטי, מצליח, מוכשר ולכן שנוא, ולא "מקובל" בכיתה - וקשה לציבור בוחריו לפצח את צופן-ביבי, כדי לאהוב אותו ולתמוך בו.
הטעות הטרגית עלולה להיות בעובדה שניסיונות המהפך והמרד במפלגות אלה יצליחו - דבר שיביא עליהן את הסוף המר - והן עלולות למצוא עצמן במתכונת של שינוי שהתרסקה, והתפזרה לאחר "ניצחון פירוס" של עו"ד לוינטל. לוינטל יכול להתנחם ולהחמיא לעצמו מבחינה משפטית בכך שהוא ניצח וזכה במשפט קשה ומסובך, אבל נשאר בלי קליינט שברח ממנו.
ובאשר למפלגות הסקטוריאליות, כמו הגמלאים, שס, יהדות התורה/אגודה ואפילו ישראל ביתנו או האיחוד הלאומי, אין כל פגם או פסול לגיטימי בדרישות הייחודיות שלהם לסקטורים, אותם הם מייצגים.
הפרשנים והתקשורת קוראים לדרישות אלה סחיטה רגילה, סחיטת כספים, ג'ובים ועוד רמיזות פסולות - ואילו מצד אחר, יותר אובייקטיבי, ניתן לראות בכך "ייצוג" לבוחרים ששלחו אותם, על דרישותיהם וציפיותיהם.
קחו למשל את ארה"ב, שם יש רק שתי מפלגות גדולות (הלוואי עלינו), כאשר לכל מדינה יש נציגות בסנאט ובקונגרס, לפי גודל האוכלוסיה. הנציגים האלה בממשל רואים עצמם מחויבים לבעיות המדינות שלהם ולציבור ששלח אותם - אם הם רוצים להיבחר שנית.
באנגליה, הבחירות הן היסטורית, בחירות איזוריות, כאשר כל נציג מחויב לאזור הבחירה ובעיותיו.
כלומר: מדובר למעשה בשתי הדמוקרטיות הגדולות, שיש בהן ייצוג סקטוריאלי. מובן שזה חוקי וסביר, כל עוד מדובר בדרישות "מידתיות" והוגנות. איך שלא יהיה - העתיד יהיה מעניין.