מעניין להיווכח עד כמה כינויים וסטיגמות מסוגלים להשפיע על דעת הקהל. בלי ספק, טקטיקה חכמה הפעילו אנשי מחנה השמאל. "אנחנו המחנה השפוי", הם מכריזים על עצמם בראש חוצות ובכנסים. וכשמישהו מתבטא כלפי עצמו באופן כזה, הוא כבר לא צריך לכנות את מתנגדיו "מטורפים" או "בלתי שפויים", כי זה כבר מתבקש מאליו. הגדולה האמיתית היא בכך, שאתה כבר לא צריך לנמק מדוע יריבך הוא בלתי שפוי, אלא הוא שצריך להתפתל ולהבהיר מדוע אינו כזה.
יש עוד ביטויים שבהם משתמש השמאל. אתמול למשל קראתי בכתבה כיצד עיתונאי ידוע מתאר אשת פוליטיקאי בכיר כשייכת למחנה המתון, ואתה מבין מכך מה דעתו על מי שאינו משתייך למחנה הזה, אז... האם יש לנו בכלל מה לדבר עם כאלה?
וכיצד מגיבים על כך אנשי מחנה הימין? נעבור לרגע לראיון טלוויזיוני. האחד אומר, "אני שייך למחנה השפוי". יריבו, המוצג בעקיפין כ"בלתי שפוי", מגיב, "אני שייך למחנה הלאומי". ה"שפוי" מחייך בהנאה, כי הוא השיג את מטרתו. איך שלא תסתכל על זה, ל"לאומיות", יש קונוטציה של לאומנות, המשדרת פאנאטיות, וזה בדיוק מתאים לאופן שבו השמאל מנסה להציג את הימין.
חוץ מ"המחנה הלאומי" ישנם עוד כינויים שהימין משתמש בהם כדי לתאר את עצמו, כגון "מנהיגות יהודית", "אוהבי ארץ-ישראל" וכינויים דומים לאלו. זה אולי נשמע להם חשוב ואף משקף את דיעותיהם ואישיותם, אך נשמע רע ביותר במלחמה על דעת הקהל. האם מישהו חושב שהציבור ישתכנע להקריב קורבנות (כולל אובדן בני משפחה), כאשר מדובר בלאומיות, יהדות, ארץ-ישראל (כלומר שטחים) וכיוצ"ב?
ובעוד השמאל מכנה את הימין "קיצוניים" (על כל המשמעויות), הימין לא נוקט בטקטיקה המביכה את היריב, אלא משתמש בגידופים ועלבונות ומכנה את השמאל כ"סמול", יעני זיהוי השמאלן כאיש קטן. כשאחד הצדדים בוויכוח מתחיל לגדף, זה נשמע פתטי ומעיד על אובדן עשתונות ועל כך שתמו כל הטיעונים הענייניים.
לדעתי, יטיב מחנה הימין לעשות, אם ינטרל את עצמו מכל כינוי המתקשר ללאומיות, שטחים, דת וכיוצ"ב. לא אלה צריכים להיות הנימוקים העיקריים להפעלת מדיניות של אי-ויתור ויד חזקה כלפי המתנכלים לנו. מו"מ עם יריבים ובמיוחד מול המצלמות, מנהלים קודם כל בקור רוח ועל פסים של היגיון, וכדי שיקשיבו לו, עדיף שיכנה עצמו "המחנה המחושב".
וכיצד לכנות את מחנה השמאל? אם לדעת הימין, השמאל מוכן לוותר ללא תנאים מוקדמים על שטחים, מאחזים, עמדות כוח וביטחון וכיוצ"ב (מבלי להתייחס לשאלה אם הסיבה נעוצה בפחד או הומניות לכאורה), עדיף שיצמיד לו את הכינוי "המחנה התבוסתן". תבוסתן אינה מילת גידוף, אלא תיאור ענייני של תכונות אופי בלתי מכובדות. ועתה, זו בעייה של הצד השני, כיצד להתפתל ולהסביר מדוע אינו כזה.
עכשיו, באיזה מחנה תבחר להימצא?