פוליטיקה ארגונית, תככים ואינטרסים, כספים ועורכי דין, וגם כמה חבר'ה עם אגו בגודל של בלומפילד- הן הסיבות שבמשך שבעת העשורים האחרונים הפסדנו כמה יצירות מופת קולנועיות, שלפחות חלקן היו ודאי מאפילות על טובי הסרטים שנעשו עד היום.
אז מה היה יכול להיות לנו:
ג'ק ניקולסון, האיש והטירוף, משחק את נפוליאון. היצ'קוק הגאון מביים רצח באמצעות חומצה. שון קונרי חוזר להיות ג'יימס בונד (ומשכיח מאיתנו את חלק מהליצנים ששיחקו לאחרונה את הסוכן הבריטי). סרג'יו ליאונה נזכר שבעצם היו זמנים גם בלנינגרד, וניו-יורק עתידנית כמו שהזה אותה פרנסיס פורד קופולה.
בגיליון פברואר של בלייזר, מוכיח תומר קמרלינג שמבקרי קולנוע יכולים להתבאס חופשי אפילו מסרטים שהם לא ראו.
עוד בגיליון פברואר:
בלייזר חוגג את חג האהבה עם אלכוהול חינם. לכבוד ולנטיינ'ס דיי, בלייזר מצייד את קוראיו, ואת הנשים של קוראיו, בבקבוק קאווה מבית יינות שקד. למה? גם כי זה יגרום לך להיראות רומנטי, וגם כי זה יגרום לאישה שלך לשכוח שיש דברים שהיא לא עושה. איך ואיפה? כל מה שאתה צריך לעשות זה לקחת את הגלויה המופיעה במגזין פברואר של בלייזר לאחת מחמשת חנויות דרך היין: רעננה, תל אביב, מודיעין, נס ציונה או צומת סביון ולצאת משם עם בקבוק הקאווה שלך.
הנה הצצה לכתבת הקולנוע
"נפוליאון" של סטנלי קובריק
מה תוכנן:
סרט עצום גם לרוחב וגם לאורך של הבמאי האמריקני הענק על הכובש הצרפתי הגמד. ב-1969, אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "2001: אודיסאה בחלל", זה עמד לקרות ממש אוטוטו. בתפקיד הראשי רצה קובריק שחקן שצץ משומקום שנה קודם לכן ב"אדם בעקבות גורלו", אחד בשם ג'ק ניקולסון; הבחירה השנייה שלו היתה איאן הולם. כך או כך, הרעיון היה ללוות את הקיסר מהעריסה עד לקבר, כולל שחזור בקנה מידה 1:1 של צבא הכיבוש הנפוליאוני בשיאו. בנייר עבודה שהגיש קובריק לאולפני אם.ג'י.אם, דובר על 1,000 משאיות שישנעו 50 אלף ניצבים בדרכם לגלם 50 אלף חיילים צרפתיים בתקופה שהחבר'ה האלה עוד ידעו לעשות משהו בשדה הקרב חוץ מלהרים ידיים שמעולם לא נגעו בדאודורנט.
מה נהיה:
בשתי מילים מצורף חינם: חרוז! תזמון ומימון. ב-1968, כשקובריק רק התחיל לעבוד על התסריט שלו, עברו שני עשורים מאז שנעשה סרט על הקיסר מקורסיקה. אבל עד שנמצאו דרכים להפוך את נפוליאון מאפוס בתקציב בלתי אפשרי לאפוס בתקציב אפשרי בקושי (אחת מהן היתה הצעה של ממשלת יוגוסלביה לספק חיילים לתפקיד הניצבים תמורת חמישה דולר ליום פר ראש, ללמדכם שלגוש הקומוניסטי היו את היתרונות שלו), המסך הופצץ בלא פחות מארבעה סרטים שעסקו בנפוליאון הבולט היה ווטרלו מ-1971 ואף אחד מהם לא עשה כסף. זה הספיק כדי לקרר לגמרי את הבעלים הטרי של אם.ג'י.אם, קירק קרקוריאן, שהאולפן שלו היה גם ככה על סף פשיטת רגל.
ב-71' חצה קובריק את הכביש לאולפני וורנר, שדווקא האמינו בנפוליאון, אבל העדיפו להוריד קודם מהראש פרויקט קטן בשם התפוז המכאני. קובריק אמור היה להתנפל מחדש על האפוס הצרפתי מיד אחרי שמלקולם מקדואל סיים להתנפל על כל מיני בריטיות עתידניות חפות מפשע, אבל בשלב הזה החליט ג'ק ניקולסון שהוא לא מעוניין יותר בתפקיד, ואילו איאן הולם מעשה שטן נבחר לשחק את נפוליאון בסרט טלוויזיה בריטי (שהתקבל, אגב, בהתלהבות השמורה ליצירות כמו פיק אפ). בערך בשלב הזה עבר הפרויקט מהילוך כבר באים לנראה מה יהיה.
קובריק המשיך לדבר על נפוליאון ב-1975, אבל ההערכות שהוא השמיע בעיתונות תקציב של 50־60 מיליון דולר וסרט של יותר משלוש שעות לא היו בדיוק החומר שממנו נוצרים חלומות של מנהלי אולפנים. מאז ועד שקובריק עצם לרווחה את עיניו ב-1999, אף אחד מהם לא הרים את הכפפה.
מה הפסדנו:
רבאק, את ניקולסון בתפקיד נפוליאון. אפשר ממש לדמיין את זה, ויו לה גוד דאם פראנס.
מה הרווחנו:
אל תתפסו אותי במילה, אבל יש מצב שאת נפוליאון של קובריק, הגם שהוא ייאלץ להפיק אותו מהקבר. כמה וכמה במאים, ביניהם מרטין סקורסזה ורידלי סקוט ניסו במהלך השנים להחיות את התסריט של קובריק, וזה עוד עשוי לקרות. מה גם שהיום, לא צריך לשנע 50 אלף יוגוסלבים כדי לשחזר את הצבא הצרפתי; מספיק לשנע 50 מיליארד פיקסלים.