פולארד - נשפט והוכרז ע"י ממשלת ארה"ב כמרגל ואדם שבגד במולדתו. ברגותי - נשפט ע"י בית המשפט בישראל כרוצח, מארגן רציחות, פיגועים, מממן, מארגן, נותן הוראות ביצוע וידיו מלאות בדם ישראלים חפים שנרצחו.
מה הקשר בין שתי הדמויות הנ"ל - אין, לא בתוכן, לא במעשה, לא במהות ולא במטרות שרצו להשיג. מה הקשר בין ההצעה שמתחילה "להתגלגל" בתקשורת על חילופי שחרור - קשה לדמיין. מבחינה רציונאלית טהורה, אין אפשרות להרכיב משוואה, אבל מבחינה פוליטית הסיפור הוא אחר. הקלישאה הישנה אומרת, כי הפוליטיקה היא האמנות להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. ברוח זאת, יש לבדוק את נושא פולארד-ברגותי ואת המסוכנות של ההצעה. אסור לטעות או לחלום, שמדובר בהפרחת בלון ניסוי בלבד, כדי לבדוק את הלך הרוח הציבורי. אסור לשגות באשליות, לאור הפרשנות שההצעה תקבל, בציבוריות הישראלית, או בהתייחסות של המפלגות לנושא.
מפלגות הימין, ובראשן הליכוד ושותפיה לאידיאולוגיה - יתנגדו נמרצות לדיל שעלול להתבשל. לעומת זאת, בוודאות ניתן לומר, שבשמאל ימצאו אישים, שיצביעו על אפשרות של פיוס, בניית מהלכי אמון, עם הרשות הפלשתינית ובמיוחד הפת"ח והרחוב הפלשתיני שתומך בברגותי.
כשמדובר בשמאל, יש להוציא כמובן את המפלגות הערביות ונציגיהן שלבטח יקפצו על העגלה, כדי להצביע על שפע האפשרויות שיכולות להיווצר. דוגמא מוחשית ניתן לראות בביקור של הח"כים הערביים אצל חברי פרלמנט מטעם חמאס, כמו "הג'ינג'י" אבו-טיר, שהם תושבי מזרח ירושלים בעלי תעודת זהות כחולה ישראלית, נציגי חמאס, שונאי ישראל שהאידיאולוגיה שלהם - השמדת ישראל.
בפיגוע האחרון בתל אביב, תמכו במתאבדים ובדרכם, אבל הם נלחמים, בעזרת הח"כים הערביים על זכותם להחזיק בתעודות זהות כחולות, בעיקר בשל ההטבות הכלכליות שמעניקה להם ישראל. זהו אבסורד פוליטי שיכול להיות רק בישראל, בה יש למעשה במקום דמוקרטיה "מתגוננת" - דמוקרטיה "משוגעת".
הסכנה העיקרית, להערכתי, אינה בציבור הישראלי, למרות שיהיו קולות בעד, אלא בציבור האירופי, בלחץ הבינלאומי וברצון לחזק את מעמדו של הנשיא הבובה - אבו-מאזן. שחרורו של ברגותי אכן יכול לשפר את מעמדו של אבו-מאזן, למרות הסיכון הפוליטית שהוא מסכן את מנהיגותו של אבו-מאזן. אבל במצב שנוצר, אחרי ניצחון החמאס - מהלך מעין זה רק יכול להועיל למעמדו, תדמיתו וחיזוקו ברחוב הפלשתיני.
אילו, והדגש הוא על אילו, היה בשחרורו של ברגותי, להביא למהפך בחברה הפלשתינית, לאמור: הדחת החמאס מהשלטון, אם ע"י בחירות חדשות ואם ע"י העובדה שחמאס יאכזב את עמו, לא יפתור את הבעיות הפנימיות, כלכליות, הסגר והחרם הבינלאומי - ויתפטר מעצמו. אם מישהו היה יכול להבטיח, דבר שכנראה הוא בלתי ניתן לביצוע, שברגותי יהפוך למנהיג שיחתום עם ישראל, על הסכמי קבע של גבולות, שלום, פירוק הטרור והסדר שבעקבותיו "תשקוט הארץ 40 שנה" - היה על מה לדבר ולחתום.
הקהילייה הבינלאומית יכולה, בטעות ומתוך תמימות והתעלמות מהמצב המסובך באיזור, או מתוך רצון לפגוע בהשתלטות האירנית או התפשטות האידיאולוגיה האירנית, לדרוש מישראל לנסות לבדוק את ההצעה. הסיכויים להצלחת מהלך מעין זה אינם גדולים אבל הסכנה שבהצעה נשארת בעינה.
לעומת זאת פרשת פולארד, יש לה היבטים שונים לגמרי אך מסובכים פוליטית. ממשל ארה"ב, הממסד המודיעיני שלה, נפגעו עד עמקי נשמתתם המקצועית, מהתפקיד ששיחק פולארד, בהעברת מידע מודיעיני, פוליטי, רגיש לידי ישראל. העלבון גדל שבעתיים כשהיה מדובר בממשלה חברה, אוהדת נאמנה, שהיתה בת חסותה של ארה"ב משך שנים רבות והממשל הצהיר בכל פעם מחדש על מחויבותו לביטחון ישראל ואף פעל נמרצות בנושא זה, במוסדות האו"ם, בקהילייה האירופית ובציבור האמריקני.
העובדה היא שאפילו שהנשיא קלינטון, על אף ידידותו הרבה לישראל, לא יכול היה לגבור על מתנגדי החנינה לפולארד, אפילו בתום שתי הקדנציות הנשיאותיות שלו - שאז יש לו סמכות להענקת "חנינות נשיאותיות" שאותן אכן ניצל, ובחלקן היו מעוררות מחלוקת.
הסיכוי של פולארד לקבלת חנינה נשיאותית גובר עם סיום הקדנציה של בוש בשנה הבאה, ובזה הממשלה, העמותה ואנשי הציבור שרוצים בטובתו צריכים להתרכז. ממשלת ישראל עשתה ועושה מאמצים לשחרור פולארד - כמחווה לאדם שסיכן עצמו למען המדינה - וזה מגיע לו. אבל הרעיון של שחרור כפול פולרד-ברגותי לא ענייני, לא רציונאלי ולא מוסרי ויש בו אפילו כדי לפגוע במשפחות השכולות.
אני מקווה שההצעה המגונה תיעלם במהירות כפי שצצה ועלתה. הפיגוע האחרון והקשה בתחנה המרכזית הישנה רק המחיש פעם נוספת שאנשים נוסח ברגותי עומדים מאחורי המעשה הנפשע, או אנשים נוסח אבו-טיר, אזרח מזרח ירושלים, נציג החמאס ברשות הפלשתינית, שצריכים לגרשו לרשות ולשלול את זכויותיו - ולא להכנס למו"מ על חילופין או חנינות.
