פרשת נח
לעולם ישתדל אדם לדבר בלשון נקייה ועדינה
נח בונה את התיבה ומציידה במאכל עבורו, עבור משפחתו ועבור כל החיות. כשסיים נח להכין את התיבה, ה' מצווהו:"בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ה' מפרט לנח כמה בהמות וחיות עליו להכניס לתיבה מכל סוג: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו. ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים איש ואשתו…" (בראשית ז', א-ב).
ה' מצווה את נח: "ומן הבהמה אשר לא טהורה היא". מדוע אין ה' אומר: ומן הבהמה הטמאה? התורה האריכה לכאורה שלא לצורך. רבותינו (פסחים ג.) למדו מלשון זו מוסר חשוב: "אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוצא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (שהרי במקום המילה הטמאה" – שיש בה חמש אותיות השתמשה התורה בשלוש עשרה אותיות: "אשר איננה טהורה" ובכך יתרה שמונה אותיות).
יש להדגיש שאין מדובר כאן על איסור לשון הרע, שהרי אין הכתוב אומר דבר רע על החיות. הכתוב רק מתאר את החיות. ואף על-פי כן שינתה התורה והאריכה.
אדם המדבר בלשון נקייה ומכובדת, מעיד על מעלתו. לשונו העדינה והנקייה של האדם משקפת ומציגה את אישיותו העדינה והנקייה. רבותינו מספרים (פסחים ג:) על שני תלמידים שישבו לפני החכם ששמו היה "רב", ולמדו תורה מפיו. באותו היום השקיעו התלמידים עמל רב בהבנת הסוגיה הנלמדת. התלמידים התעייפו מלימוד ההלכה, ובסיום ההלכה הביעו התלמידים את עייפותם. תלמיד אחד אמר: עשתה אותנו ההלכה הזאת כמו חזיר עייף, והתלמיד השני אמר: עשתה אותנו ההלכה הזאת כמו גדי עייף. רב שם לב לדברי התלמידים. כיוון שאמר התלמיד הראשון דבר מגונה ודימה את עצמו לחזיר, לכן שוב לא דיבר רב עם התלמיד הזה.
על מעשה אחר שאירע מספרת הגמרא: שני תלמידים ישבו לפני הלל, אחד מהם היה רבי יוחנן בן זכאי. אחד התלמידים שאל: מדוע בוצרים (גפנים) בטהרה ואין מוסקין (זיתים) בטהרה? והשני שאל: מדוע בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר הלל: מובטח אני בתלמיד זה (שלא הוציא מילת טומאה מפיו) שיהיה מורה הוראה בישראל. לא עברו ימים מרובים עד שהורה הוראה בישראל.
רבותינו הבינו, שתלמיד המדקדק בדבריו ומשתדל שלא להוציא דבר מגונה מפיו, עתיד להיות תלמיד חכם גדול בישראל. דיבורו העדין מעיד על גדולתו.
רבותינו הוסיפו עוד ולימדו, שמילותיו המגונות של המדבר, מעידות על קלקול פנימי. דבריו מרמזים, שלפנינו אדם מקולקל ופגום. הגמרא מספרת (פסחים ג:) על שלושה כוהנים שהיו בבית המקדש. כידוע, מידי שבוע היו כהני המשמר אוכלים את לחם הפנים. כיוון שהיו כוהני המשמר רבים, היה מגיע לכל כהן חלק קטן של לחם הפנים. פעם אחת ישבו שלושה כהנים במקום אחד, כל כוהן סיפר על לחם הפנים שאכל באותו היום. כהן אחד סיפר, שאכל מעט מלחם הפנים כגודל פול. השני אמר, שאכל מלחם הפנים כגודל זית, והשלישי אמר שאכל מלחם הפנים כגודל זנב הלטאה. הכוהנים הבחינו, שכוהן זה מדבר בלשון מגונה על לחם הפנים, ולכן בדקו אחריו ומצאו בו "שחץ פסול", כלומר הכהנים מצאו שכהן זה היה גס רוח והיה מבזה את הקודשים ולכן אינו ראוי לשמש בכהונה (עיין רש"י).
ישנם המדקדקים לדבר בלשון נקייה ועדינה בפני הרבים, אך בתוך ביתם אינם מקפידים על כך. חושבים הם, שכיוון שאין זרים המקשיבים לדבריהם, אין בכך כלום. מוסר גדול לימדונו רבותינו – דיבור מגונה בתוך ביתו של היהודי, מצמיח עשבים שוטים, בני הבית מאזינים לדבריו ודבריו גורמים לקילקול ילדיו.
הגמרא (סוכה נו:) מספרת: מעשה במרים בת בילגה, שהמירה דתה והלכה ונישאת לאחד ממלכי היוונים. כשנכנסו היוונים להיכל שבבית המקדש, בימי מתתיהו בן יוחנן, היתה מרים בת בילגה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואומרת: לוקוס לוקוס (זאב, זאב) עד מתי אתה (המזבח) מכלה ממונם של ישראל, ואין אתה עומד עליהם בשעת הדחק. לאחר שגברה ידם של בית חשמונאי ושמעו חכמים על דבריה, "קבעו את טבעתה". בבית המקדש היו טבעות קבועות בקרקע, מצפון למזבח. בטבעות אלה הכניסו את ראש הקרבן, כשרצו הכוהנים לשוחטו. לכל משמר של כוהנים היתה טבעת מיוחדת. אביה של מרים היה מהמשמר הנקרא "משמר בלגה". בגלל דבריה של מרים קבעו את טבעתה, כלומר – מנעו את האפשרות להשתמש בה, ובכך קנסו את המשמר. הגמרא שואלת: מדוע קנסו את אביה של מרים משום דברי בתו? במה חטא אביה? השיב אביי: כמו שאומרים העולם, מה שמדבר התינוק בשוק, מאביו או מאמו שמע, ואף מרים זו, אם לא שמעה מאביה, שהיה מדבר בצורה מגונה על המזבח, לא היתה אומרת כך. מגמרא זו נוכל ללמוד, שאף בתוך ביתו צריך כל אדם לשמור את פיו ולדבר בלשון נקייה ועדינה.
חשיבות מרובה ייחסו חכמינו לעדינות הדיבור, ויותר מכך הדגישו חכמינו, שאדם גס רוח, הפוסל את הבריות בדבריו ומדבר בגנותם בלבד, ואינו מדבר לעולם בשבח הבריות, אדם זה לוקה בפסול, באותו פסול שבו הוא פוסל את הבריות.
חכמינו מספרים (קידושין ע:): איש אחד בא מהעיר נהרדעא לבית המטבחיים של העיר פומבדיתא (בבבל). איש זה ציווה בתוקף: תנו לי בשר! אמרו לו: המתן עד ששליחו של רב יהודה בר יחזקאל (שהיה הגדול שבחכמי פומבדיתא) יקבל את הבשר עבור הרב, ואחר כך ניתן לך בשר. אמר אותו אדם בחוצפה ובלשון מגונה: מי זה יהודה בן שויסקאל? כלומר לא הזכיר את רב יהודה בתואר רב, ובנוסף לכך החציף לקוראו "שויסקאל", שפירושו אדם גרגרן.
הלכו וסיפרו לרב יהודה על האיש החצוף. רב יהודה נידה את אותו איש מיד. חזרו ואמרו לרב יהודה, שאותו אדם רגיל לקרוא לאנשים "עבדים". מיד הכריז רב יהודה, שאותו אדם חצוף הוא "עבד", ופסול הוא לחיתון.
איש חצוף זה הלך לעירו נהרדעא, שם כיהן רב נחמן. רב נחמן היה גם חתן של בית הנשיא. האיש החצוף פנה לרב נחמן והזמין את רב יהודה לדין לפני רב נחמן.
רב יהודה הלך לרב הונא ושאל, האם צריך הוא ללכת לנהרדעא לבית הדין של רב נחמן? רב הונא השיב: אין אתה מחוייב בכך, שהרי אתה, רב יהודה בר יחזקאל, גדול בתורה יותר מרב נחמן, אלא משום שרב נחמן הוא חתנו של בית הנשיא וצריך להיזהר בכבוד ראש הגולה, לכן עליך ללכת לרב נחמן לדין.
רב יהודה הלך אל רב נחמן ולימדו כמה הלכות שלא ידע. רב נחמן נוכח לדעת, שרב יהודה גדול ממנו בתורה. רב נחמן ביקש מרב יהודה שיסביר, מדוע הכריז על האיש החצוף "עבד"? השיב רב יהודה: למדנו, כל הפוסל – פסול, ואמר שמואל (שהיה גדול הדור שקדם להם), שבמום שפסל אחרים, במום זה הוא פסול, וכיוון שאדם זה רגיל לקרוא לבריות "עבדים", הוא עצמו פסול בפסול זה, ועבד הוא.
האיש החצוף שאל את רב יהודה: כיצד אתה מכריז עלי שאני עבד, והרי אני מבית חשמונאי? השיב רב יהודה: אדרבה, כך אמר שמואל: כל האומר מבית חשמונאי אני, עבד הוא, שהרי הורדוס הרג את כל בית חשמונאי. הורדוס ובניו לא הקפידו לשאת נשים כשרות, ולכן בניהם נישאו לשפחות. שאל רב נחמן את רב יהודה: והרי רב הונא אמר, שהלכה הנאמרת לאחר מעשה, אין שומעים לאותו תלמיד חכם (כמו שקרה כאן, שלאחר שאמר האיש החצוף, שהוא מבית חשמונאי, רק אז אמר רב יהודה בשם שמואל, שבית חשמונאי עבדים).
באותו היום הגיע רב מתנה, שלא היה בנהרדעא שלוש עשרה שנה, ודווקא באותו היום הגיע לשם. שאלו רב יהודה: רב מתנה, האם זוכר אתה מה אמר שמואל, כשהיינו לומדים אצלו, כשהיה שמואל ליד הנהר ורגלו האחת על היבשה ורגלו האחרת בסירה. רב מתנה השיב, שמואל אמר אז: כל האומר מבית חשמונאי אני – עבד הוא. מיד הכריז רב נחמן גם בנהרדעא שאותו חצוף הוא עבד.
ממדרש זה למדנו, שאדם המדבר בגסות ופוסל את הרבים, ומדבר בלשון מגונה ואינו מדבר בשבח הבריות – אדם זה מראה וחושף את מערומיו המקולקלים שלו עצמו.
חכמינו הוסיפו ולימדו, שלא יצער אדם את הבריות בדבריו, ואף כשאין בדבריו גנות או גסות הרוח, ישתדל שלא לספר דברים מצערים.
חכמינו מספרים (פסחים ג:) על יוחנן חקוקאה, שהלך לכפרים לבדוק את מצב התבואה. יוחנן גילה, שהחיטים לא צמחו יפה. כשחזר יוחנן לעירו, שאלוהו אנשי עירו: האם החיטין גדלו יפה? יוחנן, שלא רצה לצערם השיב: השעורים נעשו יפות, ומתוך כך יבינו, שהחיטים לא צמחו יפה. תשובה זו פגעה באנשי העיר, שהרי השעורים הם מאכל בהמות, ולכן השיבו לו: צא ובשר לסוסים ולחמורים, שהשעורים צמחו יפה. יוחנן היה צריך להשיב: "שנה שעברה היו החיטים יפות", ומתוך כך יבינו, שבשנה זו לא צמחו החיטים יפה.
מפרשת נח למדנו מוסר חשוב: עלינו לדקדק בדיבורינו, עלינו לדבר בצורה נקיה ונעימה.
