השבוע התקשר אלי ידיד ותיק שלא דיברתי איתו שנים רבות. הוא גילה לי שהוא נוהג לקרוא את מאמרי למרות שאינו מסכים עם עמדותי הפוליטיות, ואת מה שמציק לו ביותר הוא סיכם בשאלה: "אז מה הפיתרון שלך לעזאזל?...".
אותה שאלה מוטחת בפניהם של מרואיינים "הזויים" בטלוויזיה וברדיו, מפיהם של מראיינים "שפויים", המותירים אותם פעורי פה וחסרי מענה.
היות שרבים מהטוקבקיסטים החולקים עלי ועל עמיתי כותבי המאמרים, שואלים את אותה שאלה נוקבת, החלטתי הפעם לא להתחמק, ולהשיב עליה אחת ולתמיד:
כאשר אני חושד שהמוסכניק, החשמלאי, האינסטלטור, עורך הדין, הרופא, רואה החשבון (מחק את המיותר) אינו מספק לי את השירות שאני ראוי לו תמורת שכר הטרחה הגבוה שאני משלם - אני ממהר להחליפו בטוב ממנו. לעולם אינני מציע פתרונות מקצועיים למוסכניק המתלבט איזה חלק יש להחליף במנוע המגמגם, ולהבדיל אינני מייעץ לרופאי איזו תרופה מתאימה למחלה שתקפה אותי. אולם להבדיל אלף הבדלות, אין הדבר דומה בקבלת השירותים הממשלתיים שאני זכאי לקבל על-פי חוק, תמורת המיסים שאני משלם.
בעוד שכצרכן אני חופשי לבחור את מספקי השירותים שלי - הרי שכאזרח אני שבוי באזיקיהם של מספקי השירותים הממשלתיים. למשל שירותי הביטחון שאמור צה"ל לספק לאזרחי ישראל. אם אני במקרה תושב עוטף עזה ומטחי קסאמים נורים עלי לאחר ההינתקות, אינני מוסמך מקצועית לספק פתרונות לראשי מערכת הביטחון כיצד להפסיק את הירי. במקרה הטוב אני יכול להציע ללמוד מניסיונם של אחרים, כמו למשל הדרך שבה השתחררו תושבי לונדון מאימת הבליץ של המפציצים הגרמנים במלחמת העולם השנייה. אני יכול גם להמליץ להקשיב לאזהרותיו של רמטכ"ל לשעבר, שהנסיגה תהיה רוח גבית לטרור. בשום מקרה אין לי האופציה לשכור צבא שכירים שיגן עלי ועל משפחתי.
הוא הדין בשירותים של שורה ארוכה של משרדים ממשלתיים שאינם נותנים "תמורה לאגרה": כמו משטרת ישראל ומשרד התחבורה, שאינם בולמים את הקטל הנורא בכבישים, קרוב ל- 500 הרוגים מדי שנה. היות שאינני מומחה לענייני תחבורה אינני אמור לספק פתרונות, לפיכך, כאזרח מתוסכל שאינו מקבל שירות ראוי, לא נותר לי אלא להביע את מורת רוחי ולזעוק למקצוענים שאני משלם את משכורותיהם, למהר ולמצוא את הפתרונות הראויים.
גם למשרד החינוך אינני מוסמך לספק פתרונות מקצועיים, אלא להביע את אכזבתי משירותי החינוך שמקבלים ילדי. הוא הדין בשירותי הבריאות, איכות הסביבה, התשתיות ועוד כהנה וכהנה. אגב בחייה של אומה, כמו בחיים הפרטיים, אין פתרון לכל מצוקה, החכמה היא להמשיך ולחיות ולהמתין בסבלנות עד ליום שבו יבשיל הפתרון.
במדינה דמוקרטית זכותו של אזרח המאוכזב מהתנהלות ממשלתו, לנסות ולהחליפה באמצעות הפתק שהוא משלשל בקלפי. אולם אליה וקוץ בה, בשל שיטת הממשל הלקויה והמסואבת שלנו, הקשר בין כוונתם של הבוחרים לבין הבטחותיהם וביצועיהם של נבחריהם מקרי בהחלט. כמו במקרה של "הזקנה שבמסדרון" או "דין נצרים כדין תל אביב" או סופה המר של "האג'נדה החברתית" שמתה עוד טרם נולדה.
ראוי לסכם את המלכוד שבו אנו שרויים בציטוט מדבריו של דן בן אמוץ: "ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה כל אחד רשאי לומר את כל אשר על ליבו... אל הקיר!".
