כשייסדו מקימי המדינה את מוסד הביקורת, הם ראו בחזונם אביר על סוס לבן טהור מידות ונקי מרבב, המניף עבורנו חרב של שיוויון ושל צדק. איש לא העלה בדעתו איזו עוצמה מפלצתית וכוח להשחית עלולים להמצא בידיו של מבקר מושחת. סמכויות המבקר בישראל הן כוחניות, הרסניות וחד-צדדיות וכשמבקר מחליט שאתה לא מוצא חן בעיניו, אתה יכול רק להגיד "קדיש" על הקריירה שלך, צפוי לך משפט שדה אכזרי ללא זכות טיעון וללא ערכאת ערעור.
המבקר בישראל הפך למוטציה מפחידה שהתפתחה מתוך כוונה טובה. למבקר יש הרבה יותר כוח ועוצמה מאשר לשופט בית משפט עליון. הוא יחיד ובודד ואין לו "הרכב שיפוט", הוא בלבד מחליט מה יהיו נושאי חקירתו השנה, הוא החוקר בעצמו, הוא המגיש את "כתב האישום" נגד המבוקר, הוא התובע הראשי והוא גם השופט שיחליט בין גרסתו שלו ובין גרסת המבוקר - נחשו לבד מה תהה הכרעתו. המבקר הוא לא רק השופט הוא גם התליין שמוריד את הגיליוטינה על שמו הטוב של אדם.
ברור שמוסד הביקורת הוא מוסד חשוב ואולי אף החשוב ביותר, אך הוא נבנה והועצם, מוגן ואובזר בכלים וסמכויות שאינם מותירים כל אפשרות לזיכויו של מבוקר במקרה שבאמת לא חטא.
מהם כלי ההגנה של המבוקר?
מעטים הם כלי הגנה שנתן המחוקק למבוקר כדי לוודא שההליך נגדו יהיה הוגן:
(א) אסור שלמבקר תהייה הכרות אישית לטוב ולרע עם המבוקר, האובייקטיביות היא תנאי ראשון ומכריע לחקירת ביקורת הוגנת.
(ב) דיסרקרטיות מוחלטת של כל הליך הביקורת ופרסום דוח סופי רק לאחר שהסתיים לחלוטין כל ההליך. החוק קובע כי "כל המפרסם פרט, ממצא, תוכן לגבי הליך ביקורת שטרם הותר לפרסום דינו מאסר שנה". כלי הגנה זה חשוב כדי למנוע מצב פגיעה בשמו הטוב של המבוקר בטרם סיים את פרשת ההגנה וזכות הטיעון.
(ג) זכות המבוקר לטיעון, זכותו להשמיע את גרסתו לפני המבקר וזכותו שהמבקר לא רק יקשיב טכנית אלא ישמע ויהיה פתוח לשנות את ממצאיו במידת הצורך.
הדיקטטורה הפשיסטית של המבקר
אכן כלי הגנה טובים יכלו לעמוד למבוקר להוכחת צדקתו, אך אצלנו כלי ההגנה נופצו בידי הביקורת שקמה כגולם על יוצרה. לא מעט מבקרים משתמשים בכלי הביקורת כדי לפרוע חשבון אישי עם המבוקר. במקרה כזה המבוקר לא יכול לעשות דבר, משום שאין כל ערכאה אליה ניתן לפנות ולדרוש את פסילת המבקר וכל ניסיון של המבוקר לזעוק: "הליך הביקורת מושחת" -מייד מתפרש כעבירה חמורה חדשה הנקראת "הפרעה לעבודת הביקורת".
אני עצמי יכולה להעיד לפניכם על הכרות עם פרשת ביקורת שבסופה לא נותר זכר להאשמות הראשונות שהוטחו במבוקר, אך יצא בכל זאת דוח שעסק רק בהפרעת המבוקר לעבודת הביקורת. מבקר המדינה טוען כיום כי עובדיו של נציב שירות המדינה "איימו על עובדי הביקורת", סליחה? כיצד איימו? אני נוטה יותר להאמין כי המבוקרים שחשו כי הליך הביקורת פגום ועלול להרוס אותם - ניסו לדבר על כך עם עורכי הביקורת, ואלו במקום לראות בפניות זעקה כנה של מי שיפגעו אנושות מדוח ביקורת מוטעה, בחרו להגדיר פניות אלו כ"איומים".
המבקר העבריין
כלי ההגנה השני שאמור להבטיח הליך הגון, הוא דיסקרטיות מוחלטת של פרטי החקירה. חוק מבקר המדינה וגם חוק סעיף 170 לפקודת העיריות, כמו גם חוק העונשין, קובעים חד-משמעית שמי שמפרסם פרט מתוך הליך ביקורת עובד עבירה שדינה מאסר בפועל. המועד לפרסום דוח הביקורת נקבע ליום ג' בשעה 16:00, וכל הראיונות התקשורתיים של המבקר, שבועות לפני המועד החוקי הן עבירה פלילית.
קשרי המבקר עם עיתונאים
כשפרקליטה חוקרת כמו ליאורה גלאט-ברקוביץ הדליפה פרט מחקירה לעיתונאי- רעשה המדינה, היא עפה כמו טיל מהפרקליטות, רישיונה נשלל והיא הועמדה לדין פלילי. מדוע אותם כללי אתיקה לא נדרשים מהמבקר? לא יעלה על הדעת כי עיתונאים יכולים לדבר אישית עם מבקר, ובפרט על נושא שטרם הותר לפרסום כחוק. המצב הוא שהמבקר הפך למקור עיתונאי נפלא - ממש תיבת אוצרות עבור העיתונאים, ולכן איש מהם לא שואל את שאלת מיליון הדולר - מה פתאום המבקר בכלל מדליף להם? ומה זה אומר עליו ועל האתיקה שלו?
