אני נמנית על התומכים בסיום הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, לא לצד "מדינת כל אזרחיה", כפי שאתם רוצים, שזה מונח מכובס לחיסולה של מדינת היהודים והפיכתה למדינה פלשתינית נוספת. הטענה החוזרת שלכם שישראל אחראית להמשך הכיבוש היא שקר. המנהיגות הפלשתינית לדורותיה היא האחראית לאי הקמת מדינה פלשתינית ולהמשך הכיבוש. העם הפלשתיני הוא הקורבן של מנהיגיו לדורותיהם.

ראיות

1. תקופת המנדט הבריטי

ערביי הארץ - אז עדיין לא הגדירו עצמם ערביי הארץ כעם פלשתיני - יכלו לקבל מדינה לצד מדינה יהודית כבר ב-1936 כאשר ועדת פיל הבריטית המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות. אז לא היה כיבוש ולא היו התנחלויות. הפלשתינים יכלו לקבל מדינה לצד ישראל היהודית ב-1947 על-פי החלטת האו"ם. גם אז לא היה כיבוש ולא היו התנחלויות. הסיבה לכך שהפלשתינים לא קיבלו מדינה בשתי הזדמנויות אלה הייתה סירובם של מנהיגיהם להקמת מדינה יהודית לצד המדינה הפלשתינית.

2. מלחמת העצמאות

כאשר היהודים ניסו לממש את החלטת האו"ם ולהקים מדינה, 5 מארצות ערב בתמיכת ערביי הארץ תקפו את המדינה הצעירה במטרה "מוצהרת" "לזרוק את היהודים לים". למגינת ליבם של הערבים ישראל ניצחה ונוצרה בעיית פליטים. אבל, ההכרזות הערביות על מספר הפליטים הייתה שיקרית וגם טענתם שישראל גירשה אותם. ההיסטוריון בני מוריס שאיש אינו יכול להאשימו בתמיכה בטענות ישראל בעניין הפליטים קבע במחקרו שמספר הפליטים היה, 650,000 ולא 750,000 ואף יותר כפי שטענו הערבים ורק 200,000 מתוכם גורשו על-ידי ישראל. המגורשים היו מעורבים בלחימה נגד ישראל. רוב הפליטים ברחו - לא גורשו. ישראל אינה אחראית להנצחת בעיית הפליטים ביוזמה ערבית. הם יכלו להתיישב במדינה הפלשתינית ולמעשה רבים מהם התיישבו בשטח שהיה מיועד למדינה הפלשתינית - הגדה המערבית ועזה.

3. הפלשתינים דחו את ידה המושטת של ישראל

לאחר סיום מלחמת העצמאות סירבו הערבים הפלשתינים להכיר בקיומה וניהלו נגדה מלחמות - 1967, 1973 - וטרור במטרה לחסלה. מדינות ערב קיבלו בוועידת חרטום ב-1967 את החלטת שלושת הלאווים, ששללו כל מו"מ עם ישראל. ישראל, תחת שלטון מפלגת העבודה, יזמה ב-1993 את הסכם אוסלו שהביא להקמת הרשות הפלשתינית כצעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבל, התברר תוך זמן קצר שערפאת הונה את ישראל וחידש את הטרור. ישראל, בהנהגת מפלגת העבודה, הציעה לפלשתינים הקמת מדינה לצד ישראל בוועידת קמפ דויוד ב-2000 אך ערפאת סירב לקבל את ההצעה. ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט הציע לאבו מאזן שירש את ערפאת הסכם להקמת מדינה פלשתינית ב-2008 אך אבו מאזן לא השיב בחיוב אם כי בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" הוא הודה שהצעת אולמרט הייתה אף טובה יותר מהצעת מפלגת העבודה ב-2000. אולמרט הסכים לקלוט מספר מסוים של פליטים. אבו-מאזן דחה ב-2014 הצעה של ממשל אובמה ומתברר שכל ההצעות נדחו כי הפלשתינים דרשו את "זכות השיבה", כלומר לישב את הפליטים בישראל ולא במדינה הפלשתינית. דרישה זאת הייתה סוס טרויאני להפיכת היהודים למיעוט וחיסול המדינה היהודית.

4. תוצאת דחיית היד המושטת - המשך הכיבוש

דחיית כל ההצעות על-ידי הפלשתינים שכנעו את תושבי ישראל היהודים שאין פרטנר וכתוצאה מכך עלה הימין לשלטון בישראל. הימין מתנגד לפתרון שתי המדינות וכתוצאה מכך הכיבוש נמשך עד היום.

לסיום

הטענה של המפלגה הערבית שישראל אחראית להמשך הכיבוש היא שקרית. הפלשתינים דחו הצעות ב-1936, 1947, 1993, 2000, 2008, 2014 והם אחראים לאובדן האמון בקיומו של פרטנר ולעליית הימין לשלטון. המופתי חג' אמין אל חוסייני אחראי לדחיות ב-1936, ו-1947. ערפאת אחראי לדחיות ב-1993 ו-2000. אבו מאזן אחראי לדחיות ב-2008 ו-2014. המנהיגות הפלשתינית היא האחראית להמשך הכיבוש. המפלגה הערבית לא רק משקרת לגבי האחריות לכיבוש. היא גם מנהלת מדיניות שמטרתה לחסל את ישראל מבפנים ולהביא להחלפתה ב"מדינת כל אזרחיה" בטענה השקרית שזוהי דרישה לדמוקרטיה אמיתית. אבל, המטרה היא לא דמוקרטיה אלא חיסול כל הסממנים לקיומה של מדינה יהודית ולאפשר לפליטים להתיישב בישראל וכך לחסל את הרוב היהודי. המשמעות - חיסול מדינת היהודים והקמת עוד מדינה פלשתינית לצד המדינה הפלשתינית המיועדת לגדה המערבית ועזה. המפלגה הערבית שותפה לאחריות לכיבוש בשל השקרים שהיא מפיצה ולהעדר פתרון. בניגוד לה, יו"ר רע"ם התפכח. הוא הבין שמדינת היהודים היא כאן כדי להישאר והחליט להכיר בישראל כמדינת היהודים על-מנת להיות חלק מהשלטון לטובת קידום מצבם של ערביי ישראל.