אינה, אנה או גלינה, נינה, יאנה, או טינה. או לובה. הן יושבות בקופה, עייפות, משועממות, מתפרנסות. מדי פעם שולפות בקבוק קטן מהתיק, לוגמות לגימה מינרלית. מדי פעם מתמתחות, מפהקות, מעפעפות.
מועסקות בחצי משרה, מנוצלות ניצול מלא. אין להן חלופה. אין להן ברירה אחרת. אין להן מוצא. זה מה יש.
אינה או אנה או מי, קמות בבוקר, מתארגנות, מתאפרות קלות, מוודאות שהכול תקין, שהכול ערוך לקראת סתם עוד יום של עול. את הקניות הן עורכות ברשת המעסיקה, המנצלת. הן יודעות היטב את עלות המצרכים, בוררות אותן בקפידה, מנצלות את המבצעים, לא מתפלאות שחברות מספרות להן שברשת אחרת המחיר זול יותר.
הן עלו ארצה לא כדי לבנות ולהיבנות בה, רק כדי לחיות, בפשטות, לעבוד ולהתפרנס בכבוד, בעבודה שאינה מבזה ואינה משפילה אותן, אינה מנצלת, אינה עושקת, אינה רומסת, אינה מדכדכת - עבודה מצויה, זמינה, אפשרית, עבודה שאם לא יעבדו בה - יעבדו בה אלף אחרות במקומן, אינה, אנה, נינה, יאנה או טינה. או לובה.
אתמול - שכה אדייק - קניתי משהו קטן ב"שפע שוק". תור ארוך של קונים התעקל מול הקופות. קופה אחת, אמצעית, נסתרה מעיני. בעוד אני שוקל אם להשיב את המצרכים האחדים שאספתי אל המדפים - כמה אפשר להמתין בתור?! - הבחנתי בה, בשיפולי העין. היא ישבה שם באופן שבו תיארתי אחת כמוה בתחילת הרשימה.
זזתי כדי להבחין אם הקופה מאוישת. גיליתי את גלינה, קופאית מעולה, יעילה, אדיבה. התפלאתי שאיש לה ניגש אליה לתקתק לו את החשבון. ניגשתי ואמרתי לה שמוזר לי שהקופאית הכי טובה יושבת ללא עבודה, ואילו הקופות האחרות מפוצצות.
"למה הכי טובה?", שאלה גלינה, מצטנעת, מסמיקה מעט "כולן טובות", הוסיפה.
במחשבה שנייה, עצובה, חשבתי שהיא צודקת. כולן טובות לניצול.
