בשעה שמריאן צבעה את פניהם התמימות, החיוך העצום המרוח עליהן בצבץ לו, התבוננתי לתוך ליבם החם והמשווע לאהבה וקבלה. תהיתי לעצמי שמא הם מודעים לכך שהם ילדים מיוחדים, ילדים עזובים. החברה ההודית אינה מקבלת אותם, אינה חפצה בהם. הם דחויים, הם נמצאים בתחתית הסולם. סיכוים להצליח בחיים אפסיים, התקווה היחידה שנותרה היא אימוץ, אשר יוציא אותם מן הבית, אל עולם אחר, אכזרי אולי אף יותר, אל הלא נודע, אל משפחה חדשה.
היתומים אשר ביקרתי בהודו, קיבלו אותי בזרועות פתוחות. אין זה מן הנמנע שהם קיוו שבאתי להציל אותם, שאני אצליח להוציא אותם מן הבדידות הנוראה העוטפת. אלא שבאתי מתוך סקרנות להכיר, ללמוד, לעזור, או לפחות לנסות לעזור, לרגע קט אחד. להפוך את יומם לחוויה, לזיכרון. רציתי לתמוך, להבין, ולהתחבר. אני ומריאן החלטנו ללכת לבקר אותם, בעקבות שיחות אינסופיות על ילדים, נפגעי הצונאמי, היתומים, המסכנים שנותרו ללא הורים.
מריאן, היא אישה חזקה ואמיצה שפגשתי בעת שביליתי לי בחופשה בין סמסטרים. כבר מההתחלה היא נגעה לליבי. הבחנתי בה כשישבה בשולחן לידי בבית קפה. היא ריתקה את כל הסובבים אותה בסיפורי מטיילים, על ההרפתקאות שלה, על מקום מגוריה ועל עבודתה כמטפלת בילדים בחינוך מיוחד. אני הצטרפתי לשיחה כשהתברר לי כי היא מתכננת נסיעה, להתנדב בסרי לנקה באזורים הנפגעים.
השאלה שטרדה אותי מזה זמן רב הייתה מה עלה בגורלם של ניצולי הצונאמי. העולם, החסיר פעימת לב, בשעה שמאות אלפי בני אדם נספו באסון זה, אך כעבור מספר שבועות בלבד לאחר מכן, סיפורי הצונאמי פחתו וכך הנושא דעך מהכותרות. בינתיים מיליוני ניצולים שלא מדברים עליהם, ובניהם מיליוני ילדים חסרי ישע, ממשיכים במאבק על החיים, על הרצון לחיות. מריאן, שדיברה בהתלהבות על הנסיעה לסרי לנקה, עוררה גם בי חשק עז לנסוע לבקר ולעזור באזורים המוכים ולגלות מה עלה בגורלם של אותם ניצולים. אולם, מאחר ולא הייתה באפשרותי להצטרף אליה למסע החסד, רציתי עדיין לנסות לעזור בדרכי שלי, אחרי הכול אני בהודו, מדינה שבה כל עזרה ואף הפעוטה ביותר מתקבלת בברכה.
לאחר חקירה מהירה, התברר לי שלא רחוק ממני, נמצא בית יתומים, שבין היתר, מאכלס כמה ילדים שהתייתמו באסון הצונאמי. וכך הגענו מריאן ואנוכי אל בית היתומים הנמצא בעיירה קטנה בדרום הודו, על שפת המים. המקום נקרא Sai Nilayan בעיירת אלפי שבמדינת קרלה. בבית מתגוררים כעת 27 יתומים שנאספו מכל האזור בין הגילאים 5-15.
רבות הרהרתי על העולם המוגן והמטופח אליו נולדתי. גדלתי לי לאישה עצמאית בעזרת אבא ואמא. אכלתי, שתיתי ולמדתי הכול תודות אבא ואמא. בעולם שמצמיח טוב, אושר, ביטחון ואהבה, נובטים אף רוע, עצב וכאב. בעולם שמגן על ילדיו, קיימים לעיתים אלו שאיכשהו נותרו בחוץ. מחוץ למעגל הקסמים, מחוץ למעגל המוגן והחמים. קיימים ילדים אשר יגדלו לעצמאים בזכות עצמם, ואין בעולמם דמות אב ואם.
הם יאכלו, ישתו וילמדו רק אם הזמן יאפשר. רק אם מישהו אחר, טוב לב ואוהב יעזור להם. יש כאלו שננטשו ויש כאלו שאיבדו את הוריהם. בכל מקרה יהיה זה לעולם מקרה עצוב. שם, בבית היתומים פגשתי את אותם ילדים, חסרי מזל. גורלם נחרץ עבורם. אלו ילדים, יתומים, חסרי הורים, שלא בעזרת אבא ואמא הם חיים, נושמים וגדלים. חלקם הגיעו לכאן לא מזמן, לאחר הצונאמי הנוראי שהרס מאות אלפי משפחות והשאיר יתומים וחלקם הגיעו הנה בדרכים אחרות, וננטשו כיוון שנולדו פגומים או לא רצויים. בית היתומים נקרא על שם Sai Baba והוא קיים כעשר שנים. סבא וסבתא הקימו אותו וכעת יחד עם ילדיהם, עוזרים לתחזק את המקום, כמקום פתוח ואוהב.
כשהגענו לשם, הייתה אווירה קשה תחילה, הילדים חזרו מבית הספר והועמדו בשתי שורות, זקופים למדי, וחסרי הבעות פנים. הסבא, שנראה כמו הבוס הגדול בבית, עמד מולי, ובירך אותי על הופעתי. תחילה הייתה שתיקה, לא ידעתי איך לנהוג עם היתומים. כל כך רציתי לרוץ לעברם ולחבקם, אך הם עמדו שם בדום, בשקט, בלי ציוצים, מבוהלים. מריאן, תפסה פיקוד, ושאלה את הסבתא, אם אפשר להתחיל במלאכת צביעת פניהם המתוקות, בעזרת צבעי פנים שהביאה עימה.
לאחר היסוס קל, ניתן אישור. וכך, שלחו לעברה של מריאן, את ה"קורבן" הראשון, ילדה מדהימה ביופייה, בת 6. כל הילדים, התאספו סביבה בסקרנות לראות את מריאן בשעת היצירה. לאחר דקות אחדות הרגשתי, שסוף סוף הקרח נשבר. החלטתי שגם אני אצטרף למשחק. פתחתי את התיק, והוצאתי חבילת בלונים בצבעי הקשת. חילקתי אותם, וחלקם החלו במשימת הניפוח. אני והגדולים שבחבורה עזרנו לקטנים. מצאנו את עצמנו בשיאה של פעילות עליזה, קולות צחוק וקריאות שמחה. בלונים ריחפו בחלל החדר והצוות שהיה קודם חמור סבר, חייך בהנאה רבה למראה פניהם המקושטות של הילדים. הייתה אווירה קסומה בחדר וחוש הזמן אבד לו.
בתוך כל ההמולה, הבחנתי בילדה קטנה. היא לא השתתפה בשמחה. אולי משום שהייתה שונה. אולי משום שראתה כבר הרבה בחייה הקצרים. היא איבדה את הוריה בשריפה לפני שנתיים וכעת הצלקות המשתרעות על פניה מזכירות לה את המאבק היום יומי שעליה להתמודד עימו. בעקבות אותה ילדה, מצאתי את עצמי סקרנית לגבי גורלם של היתומים כשהם מתבגרים. מהיכן הכסף והמשאבים לתמוך בהם. כך, גיליתי מערכת שלמה שמתקיימת בעזרת תרומות ובעזרת נשמות טובות שמקדישות את חייהן בניסיון לעזור לגדל את היתומים ולהקנות להם חינוך וערכים. הצוות המסור שולח את הילדים לבית הספר מידי יום ומבלה איתם בשעות הפנאי. לפני ארוחת הערב הם יושבים במשך שעה מול התמונה והמקדש של Sai Baba, ומתפללים. נראה שאת כוחם הם שואבים בעזרת האמונה החזקה.
האמונה שיום יגיע ויהיה טוב. האמונה שצדיקים יוצאים נזכרים. האמונה שהודיה גם על המעט שיש, היא מצווה. החינוך שהם מקבלים הוא באופן כללי חינוך מסור ואוהב, עם זאת קיימים גם צדדים אפלים ומעורפלים, הואיל ואסור להשלות אותם שהחיים קלים, כי הם לא. החיים בצל היתמות קשים ומאתגרים. ניסיתי לחקור את הסבתא באותן שאלות קשות, כמו לאן פונים הילדים בשעה שהם בגירים ולצערי, לא ניתנה תשובה ברורה. ניתן רק להסיק שאין תשובות וודאיות ואין עתיד מובן מאליו.
כך, לאחר חלוף השעה שהוקצתה לנו למשחק, תם הזמן, והילדים ניגשו להתפלל. אך, לא לפני שהצלחתי לתעד באמצעות סט צילומים קצר את הילדים והצוות, שבמהלכו, הסבא שאף הוא התלהב מרעיון הצילומים, דאג להביא את המצלמה שלו. הוא צעק וסידר את היתומים בשורות, והם, כמו בהתחלה, נעמדו דום. אך, בשלב הזה בניגוד לשעה אחת קודם, חיוך מאוזן לאוזן התפרס לו על פני כולם. לא היה צורך במילים כדי לראות שאת אחר-הצהריים הזה הם ייזכרו למשך זמן רב. בתום הביקור, ניגשה אלי האימא והתחננה בביישנות שאשלח לה את התמונות שצילמתי ואספר לחבריי על המקום. נתתי לה את המילה שלי, אמרתי תודה, חייכתי לילדים והוצפתי ברגשות עזים. נשאתי איתי רגע של אור ותקווה בתוך מציאות קרה, אי שם בעיירה הקטנה והיפיפייה, על שפת המים.
