מן הרגע שנכנסנו ללבנון, לאותה מלחמה מיותרת ויומרנית, האמנתי שצריך לצאת משם, ובכל פעם זה נעשה קשה יותר ועלול היה להראות כבריחה. בינואר 1985 הייתי מאושר כאשר הודעתי לציבור, כמזכיר הממשלה, על יציאת צה"ל מלבנון, אבל התקשיתי לבלוע את "רצועת הביטחון" שהפכה מלכודת מוות לכל כך הרבה חיילים. משום מה, לא הפך העניין לויכוח ציבורי כמו הויכוח על עתיד השטחים: הקביעה המופרכת, שלפיה חיילי צה"ל ברצועת הביטחון הם המחסום היחיד בפני הקטיושות על ישובי הצפון הפכה נחלת הכלל, והיתה לסיסמה במוצבי הצפון.
בקיץ 1995, לאחר אחד האירועים בלבנון שבו נהרגו כמה חיילי צה"ל, שאלתי, כחבר הממשלה, את יצחק רבין, ז"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, אם הוא מאמין באמת שאנחנו חוסכי חיים כאשר אנו נותרים ב"רצועת הביטחון". הוא השיב לי שזה לא הזמן לדון בנושא. כולנו ידענו שכאשר לא נהרגים חיילים בלבנון, איש לא ידון בנושא כי אין הוא נמצא על סדר היום.
אבל כאשר נסעתי ללבנון ונפגשתי עם מפקד פיקוד צפון ועם מפקד יחידת הקישור ללבנון, הבנתי שהעמדה המתנגדת ליציאה מלבנון רחוקה מלייצג את כל בכירי צה"ל. גם שיחותי עם רבין גילו, להפתעתי, שראש הממשלה לא היה משוכנע בצורך להישאר בלבנון, אך הוא הציב כמה תנאים לנסיגת צה"ל כדי להוכיח את "רצינות לבנון", והתנאים הללו היו בלתי מעשיים.
תמיכה חוצה גבולות פוליטיים
בפסח 1996 התקיים מבצע "ענבי זעם", שאליו נגררנו בעקבות גל קטיושות של החיזבאללה על ישובי הצפון. הצעתי למי שכיהן אז כראש ממשלה, שמעון פרס, כי עם סיום המבצע נכריז על פינוי "רצועת הביטחון". היה זה לאחר שצה"ל ירה בשוגג ארטילריה שפגעה בלמעלה ממאה לבנונים בכפר כנא. פרס חשב שהנסיגה תהיה אות חולשה מול זירת הקהל העולמית.
מיד לאחר מכן התקיימו הבחירות. עם עוברנו לספסלי האופוזיציה, קיימתי שיחות עם רבים מחברי הכנסת, והתפלאתי לגלות שרבים מהם תומכים ביציאה מלבנון, בלי קשר לעמדה הרשמית של מפלגותיהם: גדעון עזרא ומיקי איתן מהליכוד, חיים רמון, יעל דיין ויונה יהב מהעבודה, יצחק כהן מש"ס, נעמי חזן ממרצ, יהודה הראל מן "הדרך השלישית" ואחרים. בישיבה שהתכנסה במשרדי, הקמנו פורום לתמיכה בנסיגה חד-צדדית מלבנון, וזמן קצר אחר כך קיימנו מפגש רחב יותר בביתו של גדעון עזרא בכוכב יאיר.
התקשורת העניקה חשיפה גדולה לאירוע, כיוון שהוא התקיים ימים אחדים לאחר אסון המסוקים, והיו שהאשימו אותנו בניצול האסון לקידום מטרה פוליטית, כביכול. ימים מעטים לאחר המפגש קיבלתי מכתב מקבוצת נשים בקיבוץ גדות, שביקשה לפעול איתנו במשותף. נסעתי אליהן והחלטנו לשתף פעולה. אחר כך הן נקראו "ארבע אמהות".
הרגע הגדול של ברק
שילוב של שדולה פרלמנטרית רב מפלגתית שקיימה פעילות פרלמנטרית ענפה, עם מחאה ציבורית אוטנטית, הפגנות משותפות והופעות תקשורתיות, העלו את התמיכה הציבורית ביציאה מלבנון מ- 18% כשהחלה הפעילות, ל- 72%. מכאן ועד הפיכת ההבטחה לצאת מלבנון לסיסמת הבחירות של ברק, היתה הדרך קצרה (למרות שהוא עצמו היה מגדולי מבקרינו כשהקמתי את השדולה).
ברק עמד בדיבורו. ב- 24 במאי 2000, עשה את המעשה המדיני החשוב בחייו והוציא את צה"ל מלבנון. השקט היחסי בצפון, הפריחה התיירותית, הרגיעה ביישובי הצפון - כל אלה מוכיחים עד כמה מסוכן הוא הקונצנזוס.
אסור להאמין ש"שם למעלה" יודעים הרבה יותר. אם אנשים משוכנעים בצדקת דרכם, מוטב שייאבקו למען דרכם. הסיכוי לשכנע את האחרים ולשבור את הקונצנזוס - אינו מבוטל. או אז, מתברר שהמתחם המבוצר, כביכול, אינו אלא מגדל קלפים.
