קראתי את המאמר שלך בידיעות "הכפר וההפקר". והרי תגובתי: כאחת שנולדה בארץ בתקופת המנדט ומכירה היטב את מה שהתרחש באותם ימים ביחסי יהודים-ערבים וגם בהווה, וכהיסטוריונית המכירה היטב את העובדות, ברצוני להעיר קודם כל שלמטבע יש שני צדדים. לא רק האחריות של ישראל למצב אלא גם האחריות של ההנהגה הערבית/פלשתינית לדורותיה. והרי מספר הערות: א. אני מתקוממת נגד הטענה בראשית המאמר שאנו היהודים שמחים "לשמוע על האלימות הגואה ביישובים הערביים". בניגוד למה שאתה חושב עלינו היהודים יש יהודים רבים, אם לשפוט על-פי השתייכות מפלגתית - מצביעי מרץ, העבודה ויש עתיד, שאינם שמחים לאיד למצבם של הערבים. למעשה מדובר בכ-50% מהחברה היהודית שתמכו בעבר בהסכם אוסלו ותמכו בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ומתן שוויון אזרחי לערביי ישראל. ב. אינך מתייחס כלל במאמר לחלקה של המנהיגות הערבית/פלשתינית במצב. אני, ואני מניחה שגם יהודים רבים, לא רואים כל ניסיון מצד ראשי המפלגה הערבית להילחם בתוך החברה הערבית נגד תופעת האלימות. המנהיגות הזאת מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטרה שאינה פועלת ביעילות למיגור התופעה וקובעת שהיא אחראית למצב. אין בדעתי ללמד סנגוריה על משטרת ישראל תחת שלטון הליכוד. אבל, הבעיה אינה רק הפשיעה. ג. האלימות בחברה הערבית היא, לעניות דעתי, בעלת שני מרכיבים: מערכת ערכים כמו נקמת דם, רצח על כבוד המשפחה ועוד, ופשיעה. תפקידה של המשטרה להילחם בפשיעה ואכן ראינו שבתקופת ממשלת השינוי הייתה פעילות משטרתית בהנהלתו של סגלוביץ שהורידה, אם כי לא חיסלה, את רמת הפשיעה. אבל, המשטרה אינה יכולה לשנות ערכים. זהו תפקידה של המנהיגות ואני לא ראיתי כל פעילות הסברתית ואחרת מצד הנהגת המפלגה הערבית לשינוי ערכים. ד. יו"ר מפלגת רע"ם מנסור עבאס הוא היחיד מבין המנהיגים הערבים שהחליט לשנות את המצב על-ידי העדפת שיתוף פעולה והשתלבות בחברה הישראלית. על-מנת לזכות בשיתוף פעולה מצד ההנהגה הישראלית - מפלגת השינוי - הוא הכריז על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. ואכן, הוא התקבל ברצון וצורף לקואליציה של מפלגת השינוי. אינני פוליטיקאית וכל ידיעותי באות מהעיתונות. אבל, התרשמתי שממשלת השינוי אכן התחילה בשינוי היחס לחברה הערבית על-ידי: הפניית תקציבים לטיפול בבעיות של החברה הערבית ועל-ידי מינויו של סגלוביץ, לטפל בפשיעה הערבית באמצעות המשטרה. ואכן, ניתן היה לראות שמשהו מתחיל להשתנות. הייתה ירידה של 30% בפשיעה אם זכרוני אינו מטעני. ה. תגובת המפלגה הערבית לפעילותו של עבאס הייתה אי-שיתוף פעולה עמו ואף פעילות נגדו. המפלגה הערבית תרמה לנפילת ממשלת השינוי שהייתה טובה לערבים על-ידי תמיכה בהצבעה שיזם הליכוד להפלת הממשלה. אינני יודעת מה היה חלקה של המפלגה הערבית בפעילותה של חברת מרץ הערבית ממשפחת זועבי, אבל היא תרמה ללא ספק לנפילתה. ו. למרות שיתוף הפעולה בין ממשלת השינוי ליו"ר רע"ם האוכלוסייה הערבית לא הצביעה לו בהמוניה בבחירות שהתקיימו. הוא קיבל רק 5 מנדטים והמפלגה הערבית שאינה מכירה בישראל כמדינה יהודית ולא עשתה דבר למען החברה הערבית קיבלה קיבלה מספר מנדטים דומה.

מכל האמור כאן ניתן להסיק:

1. המדיניות של ההנהגה הערבית בישראל - יש קשר הדוק בין המדיניות של המפלגות הערביות בעבר ובהווה לבין מצבם של ערביי ישראל. המפלגות הערביות לא פעלו להשתלבות הערבים בחברה הישראלית אלא פעלו לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של מדינת היהודים. המנהיגות הערבית ולפחות חלק מהאינטליגנציה פעלו לחיסולה של מדינת היהודים והאוכלוסייה הערבית הצביעה עבור המפלגות הערביות בעבר והמפלגה הערבית בהווה. הראיות: ארבעה מסמכים לגבי חזון העתיד של מדינת ישראל פורסמו על-ידי ארגונים של ערביי ישראל: - "החזון הערבי" - פורסם על-ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל בשיתוף עם אינטלקטואלים ערבים. - "הצעה ערבית ראשונה לחוקה לישראל" - פורסם על-ידי ארגון "עדאלה". - דרישה להחזרת כל הפליטים הפנימיים לכפרים הנטושים ופיצויים - פורסם על-ידי ארגון מוסאווא. - "אמנת חיפה" - פורסמה על-ידי "מדא אל-כרמלי".

ניתוח המשמעות של המסמכים: מדינת כל אזרחיה

א. המסמכים קובעים שיש עם פלשתיני וערביי ישראל הם חלק ממנו ומהאומה הערבית. לפלשתינים יש זכות להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלשתינית. כל ההתנחלויות תפונינה ובמדינה זו ייאסר על יהודים לחיות. ב. הציבור הערבי אינו מכיר בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית, או בזכויות היסטוריות בארץ. הם מכירים רק בקיומו של עם יהודי-ישראלי, ללא זיקה לעם היהודי. יש ליהודים-הישראלים זכויות של יחידים וזכויות של קבוצה. אבל, הם קולוניאליסטים ולא בעלי זכויות היסטוריות. ג. ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית ורב-תרבותית: מדינת כל אזרחיה: חוק השבות יבוטל. יבוטלו כל הסממנים היהודיים של ישראל: דגל, המנון וכל החוקים הרלוונטיים. לכל קבוצה יהיה פרלמנט משלה וזכות וטו על החלטות הקבוצה השנייה. ד. מימוש זכות השיבה - כל הפליטים הפלשתינים - 3,000,000 - יוכלו לחזור ולקבל אזרחות מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות. אזרחות מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד במדינה או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי. ה. הפליטים הפנימיים שגורשו מיישוביהם ב-1948 יחזרו לבתיהם. כלומר, היהודים יפונו מכל היישובים שקמו על חורבות ישובים ערביים. ו. הכרה באחריות בלעדית לנכבה, לבעיית הפליטים והכרה בפשעי מלחמה והכיבוש של רצועת עזה והגדה המערבית. המשמעות: היהודים יהפכו למיעוט מבוטל ואז ניתן יהיה לחסל לא רק את המדינה היהודית, שכבר חוסלה, אלא גם את מדינת כל אזרחיה שתהפוך למדינה פלשתינית. ויתכן שתקומנה 2 מדינות פלשתיניות והן תתאחדנה ותוקם פלשתין הגדולה מהים לירדן. היהודים יהפכו למיעוט הנתון לחסדי הרוב הפלשתיני. 2. השמאל הציוני הושיט יד לפלשתינים - המפלגות הערביות לא שיתפו פעולה עם היישוב היהודי בתקופת המנדט וגם לא עם מפלגות השמאל הציוני שפעל לפתרון של שתי מדינות לשני עמים לאחר הקמת המדינה. המנהיגות היהודית הושיטה יד לשלום לערביי ישראל ותמכה בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. הערבים והפלשתינים דחו 6 הצעות לפתרון של שתי מדינות שכולן נידחו על-ידי הפלשתינים ב-1936/7, 1947, 1993, 2000, 2008, 2014. הסיבה - אי-הכרה בזכותם של היהודים למדינה ושימוש ב"זכות השיבה", כסוס טרויאני לחיסול הרוב היהודי והמדינה היהודית. כאשר המנהיגים עסוקים במאבק לחיסולה של מדינת היהודים הם יוצרים שנאה ודה-לגיטימציה למדינה בציבור הערבי. גישה זאת אינה מעודדת תגובה חיובית בפוליטיקה וברחוב הישראלי.

לסיכום

המפלגה הערבית טוענת שהיא נלחמת נגד הכיבוש ורואה בישראל אחראית להמשך קיומו של הכיבוש. אבל, המפלגה לא רק משקרת לגבי האחריות לכיבוש. היא גם מנהלת מדיניות שמטרתה לחסל את ישראל מבפנים ולהביא להחלפתה ב"מדינת כל אזרחיה" בטענה השקרית שזוהי דרישה לדמוקרטיה אמיתית. אבל, המטרה היא לא דמוקרטיה אלא חיסול כל הסממנים לקיומה של מדינה יהודית ולאפשר לפליטים להתיישב בישראל וכך לחסל את הרוב היהודי. המשמעות - חיסול מדינת היהודים והקמת עוד מדינה פלשתינית לצד המדינה הפלשתינית המיועדת לגדה המערבית ועזה או איחוד. במצב עניינים זה, כאשר המפלגה הערבית מטפחת את שלילת זכותם של היהודים למדינה ופועלת לחיסולה ואינה פועלת להשתלבות הערבים בחברה הישראלית למה מצפים בחברה הערבית? ח"כ מנסור עבאס מציע פתרון: הכרה בישראל כמדינה יהודית ושיתוף פעולה עם המדינה למען שוויון אזרחי לערביי ישראל.