היא הייתה בת 62. אזרחית קובנית מהבירה הוואנה. כלפי חוץ, תומכת נלהבת במדיניות פידל קסטרו; כלפי פנים - רק אלוהים יודע. בדבר אחד היא הייתה גאה: "לנו יש ביטוח בריאות מקיף לכל החיים. הטיפולים חינם, כך גם התרופות. אנחנו יכולים למות בכבוד", היא אמרה לי. "ומה יש לאמריקנים?", היא שאלה בחיוך. "40 מיליון מהם הרי יממנו מכיסם כל טיפול רפואי בשעת הצורך. אנחנו, לעומת זאת, מחוסנים עד חוסן".
נכון הדבר: איננו קובנים, ולמי שיופתע, אני אומר: אנחנו אפילו לא אמריקנים. אנחנו בני ציון, חברי עם ישראל; יש אף שיאמרו: "העם הנבחר". כל זה אכן טוב ומרשים למסגרת ההגדרות היבשות. במציאות, אנחנו דומים יותר לעם סלקטיבי ומפולג. לא "נבחר", ולא נעליים. אצלנו לא מקבלים תרופות חינם, גם לא טיפולים. אצלנו לא כולם חיים בכבוד, ומעטים מסיימים את חייהם כראוי. אצלנו בלי "סבל", אין "הישגים".
השבוע הסתיימה שביתת הרעב שפתחה קהילת חולי הסרטן בישראל. במשך שישה עשר ימים, ישבו עשרות מהם באוהלים, בוכים בלילות, מבכים על אטימות ממשלתית, זועקים לעזרה. בקור המקפיא של לילות ירושלים, הם המתינו להתעוררותם של מקבלי ההחלטות. מידי פעם הגיעו עוד תומכים, לחצו את ידי השובתים, חיזקו אותם. התפללו. בסוף זה הרי נגמר. הממשלה אישרה העברתם של 350 מיליון שקלים על חשבון התקציב של השנה הבאה. מחיר "ההישג": ייסורים, תלאות, ובקיצור: שבעה מדורי גיהינום. שבעה, ולא פחות.
חגיגת התירוצים
אין תסכול רב יותר ממשמע תירוצי הממשלה. "אין כסף", הם אומרים. "התקציב לא מספיק", מרננים השרים במסריהם הקבועים. ואנחנו? אם רק נחל בציון כל מקורות הקיצוץ, נמצא עצמנו מפזרים מילים עד אין די. ועל מי הם עובדים, אנחנו שואלים? על חולי הסרטן. על הגוססים. שהרי קיצוץ בנסיעות השרים לחו"ל, בתקציב המאחזים הבלתי חוקיים, במיליארדים שהושקעו בטנק "המרכבה", כל אלה, יחד או לחוד, לא רק שהיו מעניקים חיים לחולי הסרטן, אלא משפרים את איכות החיים של רבים אחרים.
וראו: נדרשו 16 ימים ולילות שלמים של שביתת רעב וחרפת הקור, כדי לממש שינוי בתפיסת הפרלמנט. 16 ימים ולילות נדרשו לקבלת תקציב "מציל חיים". 16 ימים התחננו אנשים על נפשם, על חייהם, בעוד ברקע, ישנן קבוצות רבות שאינן יכולות להשמיע את קול הזעקה. בישראל של 2006, הזכיר לנו גיא מרוז, ישנם 80 אלף ניצולי שואה, שורדי התופת, החיים מתחת לקו העונים. לרובם, אין יכולת לממן חשמל, לרכוש תרופות, ולישון ברוח של נחת בלילות הקרים.
ואנחנו? אנחנו, שוב, כאן, בשלנו, שוכחים, מתחמקים. רק דבר אחד ברור: אם יהיה לזה "רייטינג", אם ישתלם הדבר למי ממקבלי ההחלטות: "ניצולי הגזים" יזכו לא רק באוכל ותרופות, אלא גם בטלוויזיה 42 אינץ' של סוני. אחרי הכל, הכל תלוי בנסיבות.