בנאומו האפולוגטי והמביך בהתפתלויותיו של הסופר עמוס עוז עם קבלת פרס גתה, הוא התייחס לַיכולת לדמיין את ה"אחֵר": "אני מאמין שהיכולת לדמיין את האחֵר היא תרופת-נגד מצוינת לפנאטיות ולשנאה", וגם: "... היכולת לדמיין את האחֵר אינה רק כלי אסתטי. בעיני, היא בחזקת צו מוסרי עליון...".
ולבסוף, "...היכולת לדמיין את האחֵר היא תענוג אנושי עמוק ועדין ביותר...".
אלה דיבורים יפים מאד, ממש כמו: "וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַֿף זְכוּת" (אבות א' ו') או: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (שם ב' ד'). אלא שאם הדברים הללו נאמרים על אדמת גרמניה, מפי סופר ישראלי נחשב, שהוא חלק מעַם שרידי אודים מוצלים שהותירו כבשני הנאצים, אין ההיספחוּת הזאת לקהל הפייסנים, היספחות בעלמא. יש לה משמעות כואבת ממש, כזו המוכיחה שהאינטרס האישי הרחב גובר על האמת הפנימית בעבור חופני יוּרוֹ. במקום אחר בנאומו הוא אומר: "... אך כשאנו בוחרים בדרך השגויה, עדיין אנו יודעים מה אנו עושים. אנו יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין הסבת כאב לריפויו, בין גתה לגבלס. בין היינה להיידרי. בין ויימאר לבוכנוואלד. בין אחריות אישית לקיטש קולקטיבי".
בעשותו את ההבדלות הללו, מוכיח עמוס עוז כי יכולתו לדמיין את ה"אחֵר" היא יכולת סלקטיבית. כל מה שהוא לתועלתו האישית יזכה להיכלל בכלל ה"אחֵר" הראוי לדמיינו. כל "אחֵר" אחֵר, אינו ממין העניין ומקומו להתדמיין במקום אחר לגמרי. לא בבית ספרו. במילים אחרות, עמוס עוז בוחר את ה"אחֵרים" שלו עימם יתמודד, אך ורק להנחת דעתו. כל "אחֵר" המיסב כאב, לא יזכה לכך שעמוס עוז ידמיין אותו. היכולת לכך חדֵלה להיות "כלי אסתטי" או "צו מוסרי עליון", ובוודאי לא "תענוג אנושי עמוק ועדין ביותר".
מה עושים איפוא אם ה"אחֵר" הלז רווי שנאה, פנאטיות ותאוות נקם הצורבת כאבי מוות בכל מי שהוא יהודי? הנה, אני יכול בקלות לדמיין כמה וכמה "אחֵרים" כאלה ולא רק נאצים שהיו, עודם ויהיו. מה אני אמור לעשות עם זה? אני בפירוש מדמיין לעצמי מה עובר במוחו של נשיא אירן מחמוד אַחְמָדִינָגָ'אד ובמוחם של רבים החפצים למחוק את מדינת-ישראל על יהודיה מהמפה העולמית. אינני מכיר כל אפשרות אחרת מלבד לעמוד על נפשי, ובמקרה של גרמניה, לדחות בשאט נפש כל העמדת פנים של רצון לפיוס בדמות פרסי הוקרה והכרה אמנותית. פרס גתה איננו הישג ספרותי לשום אמן יהודי! במקרה כזה ההישג הספרותי, אם ישנו כזה, יכול להתקיים רק בַּיצירה עצמה. שום ספרות לא יכולה לרפא את פצעי השואה.
אני הייתי מתבייש לקבל פרס כלשהו מנציגי עַם שהשמיד שישה מיליון מבני עמי. זו סיבה מוצקה ומוסרית מאין כמוה לסרב לפרס הזה, ולא בנימוס. יש גבול לפייסנות גם בשם התירוץ המפוקפק "לדמיין את האחֵר". זה עוד יותר מקומֵם משום שעמוס עוז נחשב בגרמניה לסופר יהודי-ישראלי, וככזה, הוא מייצג באופן מסויים גם אותי. סירוב מצידו לקבל את הפרס היה זוקף במידה רבה את קומתנו אצל אומות העולם. אבל מכל שאריות ערך החיים של הסופר הדגול עמוס עוז, לא נותר אפילו פירור קטנטן של כבוד עצמי.
