עצוב היה לחזות בחנן גולדבלט בריאיון לטלוויזיה בערב שבת. האיש החמוד הזה, המבדר אותנו זה למעלה מארבעים שנה, ניצב עתה מול כתב אישום חמור המייחס לו סידרה של עבירות אונס, מעשים מגונים, ניסיון לאונס במירמה, מעשים מגונים בקטינות תוך ניצול יחסי מרות, קבלת דבר במירמה ומעשי סדום במירמה.
ובערב שבת, כמו נפנה לרגע מעם הפסנתר שנראה ברקע, קונן גולדבלט אל מול פני האומה על מר גורלו ועל כך שהתקשורת כבר חרצה למעשה את דינו עוד בטרם החל המשפט.
אז ככה: אם חנן גולדבלט משוכנע בחפותו וסבור שהוא נפל קרבן למזימה של חבורת נערות פוחזות - עליו לצאת למאבק של חייו כדי לנסות ולחלץ עצמו מהצרה הנוראה הזו.
אבל אם אין הדברים כך, ובנוסף לכך קיימת אפשרות סבירה שבית המשפט יחליט שהראיות נגד גולדבלט - כפי שיתברר מעדויותיהן של הנערות - מתחברות כך או אחרת אל המציאות, כדאי שלא יבטל לחלוטין אפשרות לעסקת טיעון, וישמור על "קשר עין" עם האופציה הזו - העשוייה מטבע הדברים גם לחסוך בעונשו.
אמת, אינטרס הציבור הוא שלכל נאשם, באשר הוא, תישמר הזכות הבסיסית להאבק בבית במשפט על חפותו - בין אם בפועל הוא ביצע את המיוחס לו בין אם לאו. זוהי השיטה והדברים ידועים.
אלא שנשאלת השאלה אם האינטרס הציבורי הזה צריך לחול, מלוא כובד משקלו, גם על מקרים שבהם מדובר בעבירות מין, ובמיוחד במקרים שבהם מיוחסת לנאשם התנהגות סדרתית.
נכון, הציבור בכלל והתקשורת בפרט סולדים מעסקות טיעון - בין מהטעם שהצדק לא בא על סיפוקו המלא, ובין מהטעם שעיסקת טיעון, שמסיימת את המשפט סמוך לתחילתו, מוכרת פחות עיתונים.
והנימוק לכל אלה נעוץ בנקודה עיקרית: הקרבנות המתלוננות.
אכן, איש לא יכחיש את עינוי הדין - יום ולילה - העובר על חנן גולדבלט. אבל אסור לשכוח - אפילו לא לרגע - את הגהינום הנוראי העובר על הקרבנות המתלוננות העתידות להעיד בבית המשפט בבוא היום. לילות טרופי שינה ושיחזור אינסופי יום יום, כל היום, של פרטי הפרטים של האירוע הטראומטי שעבר עליהן במחיצת הנאשם, והכל - הכנה לקראת יום מתן העדות והחקירה הנגדית בבית המשפט.
אמרנו כבר: אם חנן גולדבלט משוכנע בחפותו ולא היו דברים מעולם - עליו להאבק בכל כוחותיו על החפות הזו והשיקול של טובת המתלוננות בטל מאליו.
אבל אם אין הדברים כך, כי אז אינטרס הציבור הוא שהפרקליטות וחנן גולדבלט ילכו זה לקראת זה ויחתמו על עיסקת טיעון סבירה, שתפסיק את הגהינום היומיומי העובר על המתלוננות ותעלה אותן (וגם את הנאשם) על פסים של שיקום.