בעקבות המצב הביטחוני-מדיני, רבים בציבור בארץ שואלים את עצמם מה באמת יהיה הסוף, מה יילד יום, וכמה זמן עוד יימשך המצב הבלתי נסבל הזה.
אכן המצב כיום בכי רע. ההתמודדות אינה קלה, ואין רואים את האור בקצה המנהרה. ירי הקאסמים מערער את מהלך החיים התקינים במרחב שדרות וביישובי עוטף גוש קטיף, ומחליש את כושר עמידתנו.
מאז עלה החמאס לשלטון בבחירות דמוקרטיות, החמיר מצבנו הביטחוני. החמאס אכן מממש את איומיו, מקים בנחישות צבא, מייצר קאסמים בקצב מוגבר, מחלק רקטות לארגוני הטרור האחרים, ומכין לעצמו מערך אסטרטגי כדי ליצור, בשעת הצורך ובמועד המתאים לו, מאזן אימה מול מדינת ישראל.
האפשרויות העומדות לפנינו לצאת מן הסבך הזה הן אלה:
1. המשך הישענות על תוכנית מפת הדרכים של האמריקנים, ומשמעות הדבר היא קיפאון במצב הקיים. הסיבה לכך היא שעל-פי התוכנית הרשות הפלשתינית נדרשת לחסל את תשתיות הטרור, ונראה כי ארגוני הטרור אינם מתכוונים לעשות זאת. לכן תימשך ההתמודדות עם הטרור הקאסמי והריטואל של פיגועי טרור, תגובה ישראלית, חריפה או אחרת ואולי עוד הודנה זמנית וחוזר חלילה. כך צפוי לנו קיבעון מתמשך.
2. ישנו סיכוי קלוש להגיע להסכם ביניים מדיני עם הפלשתינים, ולגרור להסכם גם את החאמס, אולי בעל כורחם. השאלה היא אם ייתכן שהחמאס יגיע למסקנה שהוא מוותר על דרך הטרור ועל מימוש החלום של שליטה על כל שטחי ארץ ישראל או שיסכים לכך מבחינה טקטית שלא מעוררת אמון. נראה לי שהסיכויים להסדר כזה קלושים.
3. ביצוע תוכנית ההתכנסות החד-צדדית של ראש הממשלה אהוד אולמרט בתוך תקופת זמן קצרה יחסית בשתי אפשרויות, עם הסכם או באופן חד-צדדי. התוכנית מדברת על ויתור על שטחים נרחבים ביהודה ובשומרון ועל השארה של גושי ההתיישבות הגדולים בידינו. כיום אין לכך הסכמה מצד הפלשתינים, האירופאים אדישים לתוכנית הזאת, וגם האמריקנים אינם מתלהבים ממנה. יש לציין שאפילו ירדן מתנגדת לה ו"עומדת על רגליה האחוריות" כדי שלא תתבצע. יש להביא בחשבון שגם הפינוי הוא בעייתי, וכך ביצוע בפועל של התוכנית הזאת מוטל בספק.
4. יש הטוענים שגם הזמן הוא גורם משפיע, וככל שהוא חולף, יש סיכוי שהצדדים יתעייפו מן המאבק הדמים, ויגיעו לפשרה כלשהי. ואכן יש די דוגמאות בהיסטוריה של עמים שהגיעו אחרי תקופה ארוכה של מאבקים להסדרים המחזיקים מעמד עד ימינו. אך השאלה שלנו נותרה בעינה: מה יהיה עד אז? מה הוא כושר עמידתנו בינתיים? ובזאת יש להשקיע בעזרה מסיבית באמצעים למקומות הנפגעים ובהעלאת המורל.
עובדה אחת עלינו להביא בחשבון בכל הסדר או הסכם שיושגו: דם רב נישפך משני צדי המתרס, ואין כמעט בית בישראל ובצד הפלשתיני שלא חווה את השכול והמוות. המאבק מתמשך כבר מאה שנים, איבה שוררת בינינו לבין הפלשתינים, ותהום פעורה בינינו מבחינה מנטלית, לכן חשוב מאוד שכל הסכם שייבנה יהיה הסכם שיתבסס על שלבים לאורך זמן. רק כך ייבנה האמון. ייתכן שלא צריך לצפות לכך שהגשמת ההסכם תסתיים בדורנו, וכפי שנאמר: "החיפזון הוא מהשטן".
והיה ויגיע השלום המיוחל, הוא צריך להיטמע היטב בקרב שתי האוכלוסיות, ועד אז הכול תלוי בחוסננו ובכושר עמידתנו.
