לפני שניגע בעיקר, דוגמא: נכנס פלוני למוסך ומתלונן על נסיעה מקרטעת, שברגע מפתיע, המנוע נשנק - וכבה. הוא נדרש לצאת מהאוטו, להיכנס לחדר ההמתנה, לשתות כוס קפה, ולקרוא עיתון. אחרי שעה, המוסכניק מביא לו חשבונית, לוקח ממנו צ'ק דחוי, ואומר לו: "סע לשלום - המפתחות בפנים"!
עשר דקות נסיעה, והבעיה שיחזרה את עצמה. שוב האוטו כבה, ושוב המתנה מורטת עצבים בצד הדרך, עד שהמכונית נאותה להידלק. וכשנדלקה, הוא נסע ישר למוסך. הפעם צעק: מה זה, שילמתי לך כדי להיתקע בדרך? המוסכניק הצטדק: "אני מצטער, יש לך בעיה במנוע, ואני חשבתי שהבעיה היתה בווישר השמאלי".
אפשר להפליג לדוגמאות מעולם הרפואה, המוכיחות שטעות בדיאגנוזה, גורמת לאסון. ככה זה: כאשר למוסכניק אין יכולת לאבחן את התקלה, האוטו נתקע, וכשהרופא לא מסוגל לאבחן באופן מדויק את הבעיה, יש צרות.
עכשיו קראו על רודפי שלום מקצועיים, שבטוחים שהאבחון שלהם את מקורות הסכסוך עם השכנים - מדויק. הראשון, יוסי ביילין. עם ביטחון של מאה אחוז, הוא גורר אחריו לאולפן טלוויזיה את יאסר עבד-רבו, ומציג אותו כפותר בעיות מהצד השני. עבד רבו מאשר. ואחרי האישור, מכריז ביילין, שביחד, שניהם פתרו את הבעיה. וגם את זה מאשר עבד רבו. אחרי האישור השני, מקבל ביילין מהאיחוד האירופי צ'קים פתוחים, והוא מנצל חלק מהם כדי להטיס קהל אוהד לז'נבה, שם - מול מצלמות מכול העולם, הוא חותם עם שותפיו הפלשתינים, על מסמך הבנות.
מיד אחריו נכנס לאולפן עמי אייליון, ואומר: ההצגה שראיתם, בכיכובם של שני שחקני "הנדמה לי", ביילין ועבד-רבו, היא פארסה. המפתח לבעיה שלנו עם שכנינו, נמצא בכיסו של פרופ' סרי נוסייבה. ישבנו, ואני שמח לבשר לאומה, שהבעיה מאחורינו. מצאנו תשובות לשאלות הכבדות. עכשיו אנחנו זקוקים לחתימותיכם. גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה את הנוסחה האולטימטיבית לשקט במזרח התיכון החדש: "המפקד הלאומי".
עקב מחסור בתקציבי בידור, כבר שנתיים משעשעת הטלוויזיה הפלשתינית את צופיה, באמצעות שידורים חוזרים של שני הפרויקטים: "הבנות ז'נבה", ו-"המפקד הלאומי". כמו שלעולם לא נתעייף מההומור של "הגשש-החיוור", כך הפלשתינים: לעולם לא יפסיקו להתפקע מצחוק מהפקות השלום של יחצני הרפיון.
ובכל זאת יש הבדל: עמי איילון יכול לטעון, שבזכות ה"חארטה בארטה" עם נוסייבה, הוא הגיע לכנסת. לעומתו, פטפוטי הסרק על שלום, בשביל יוסי ביילין, זה כמו בונזו לפודל. הוא חי מזה.
עכשיו ברצינות. הבה ונניח שהממשלה תאמץ את "הבנות ז'נבה", או לחילופין את "המפקד הלאומי". מה תהיה התוצאה? בדיוק כמו שהמכונית קרטעה ונשנקה, אחרי "התיקון", ככה ימשיכו הקסאמים, וילדי שדרות יהיו הפרומו לילדי אשקלון. מפני שהבעיה איננה פרופ' סרי נוסייבה, ויאסר עבד-רבו.
חאלד משעל, ומחמוד א-זהאר- הם הבעיה!
לכו אליהם, ותביאו מהם הסכם חתום (עם ערבות של מצרים, ירדן, ארה"ב, והאיחוד-האירופי). לעשות שלום עם אנשי שלום, ולספר לנו ש"שלום עושים עם אויבים", זה לחפש את המטבע מתחת הפנס. נכון, שלום עושים עם אויבים. אלא שהאויבים שלנו הם אלה שנשבעו לרשת את מדינתנו. ועד שלא יתרצו- כאסח! בלי חשבון, ובלי מעצורים. עד יונף דגל לבן. רק כניעתם תביא שלום!
ומה דעתם של יחצני הרפיון על הרעיון שלי? "ניסינו", הם אומרים, "היינו בעזה, פוצצנו, הרבצנו, עצרנו מבוקשים, הרגנו- נו, זה עזר?". המסקנה מבצבצת מעצמה: הפתרון איננו במאבק.
עכשיו תארו לכם, שאחד מהנקניקים האלה מגיע למשטרה, ובפיו תלונה: נאנסתי ע"י שלושה סוטים. והיומנאי ישיב לו מיני ובי: "מה אתה רוצה שנעשה? מאז קום המדינה, אנחנו רודפים את הפושעים. כלאנו עשרה, צצו עשרים. עד עתה, שום דבר לא עזר. אנחנו חושבים שהפתרון הוא אחר". "מה"? ישאל המתלונן, והתשובה: אתה גר במקום מועד לפורענות. חפש לך מקום מגורים שקט". וזה בדיוק מה שצריך לעשות, אם באמת חשקה נפשנו בשקט אמיתי...
