ישנו ספר מצוין של הסופר הויקטוריאני צ'רלס דיקנס שנקרא "בין שתי ערים",ובאחד מימות השבוע שעבר יצא שמגיב אחד, למאמר מסוים באינטרנט הזכיר לי עד כמה הסיפור המסופר שם הוא סיפורנו שלנו.
אני אשתדל לספרו בקיצור נמרץ. מרקיז אחד, בימי טרום המהפכה הצרפתית, נהג לרדות בפשוטי העם. יום אחד הוא דרס אחד מהם באכזריות והתלונן על כך שהם האשמים. "אתם הולכים בדרכי", הוא אמר להם. פשוטי העם טבחו בו. המהפכה הצרפתית החלה. סיפורו של דורי קלגסבלד, העו"ד המהולל שדרס למוות את יבגניה וארתור וקסלר ז"ל הוא סיפורו של המרקיז ההוא.
קלגסבלד ואנשיו הם האריסטוקרטיה של מדינת ישראל. בני משפחת וקסלר הם פשוטי העם והם ניקרו בדרכו. הוא דרס אותם. האבסורד הוא שכלי התקשורת הישראלים, ורבים מפשוטי העם, מבקשים את פניו של הנרדף, והנרדף הוא קלגסבלד.
איך קרה במדינה מתוקנת שאיש כקלגסבלד הפך לנרדף?, נורות הדמוקרטיה שכבר הספיקו מזמן להישרף לנו ועלינו חייבים להידלק שנית. דורי קלגסבלד הוא חייל נאמן של האצולה הישראלית. חבריו הטובים הם עיתונאים ופוליטיקאים, אנשי-שם וסלבריטאים. השכבה הגבוהה והמכובדת הזו מנצלת היום את דורי קלגסבלד ומשיבה מלחמה שערה לכל אלו שסקלו אותה באבנים בעבר. לכל אלו שאמרו שהיא מנותקת מהעם ומתנשאת עליו. האצולה הישראלית, באמצעותו של קלגסבלד, הופכת היום את הקערה על פיה. היום היא הנרדפת.
לא עוד מצב בו העניים ושכבות הביניים סובלות מהעשירים שמתעשרים יותר, מהמקורבים שמתקרבים יותר, מבעל המאה שהוא גם בעל הדעה. קלגסבלד וההמונים שאחריו יוצאים למלחמה על כבודם האבוד. הוא אינו הביע חרטה, הוא לא מתראיין, לא מביע תנחומים בפומבי, העם צמא למוצא פיו של המרקיז. ואין עונה. עו"ד קלגסבלד היה חייב לחרוג מהמנהג המשפטי שלא לדבר כל עוד המקרה נתון בידיו של החוק. מדובר כאן בחיי אדם, קלגסבלד לא יישב יום בחייו בבית-סוהר, הוא יכול להיות רגוע. חשוב לחברה הישראלית שיביע רגשות. שופטת ביהמ"ש העליון הגב' מרים נאור, שבנה מתמחה במשרדו של קלגסבלד, נישקה את האחרון נשיקה רטובה למדי באירוע החברתי הראשון בו נראה לאחר האירוע המצער. אין בי טענות לגביי החברות שגילו מכריו של קלגסבלד בשעתו הקשה.
הטענה העיקרית שלי היא כלפיי זילות חייהם של פשוטי העם. לו היה המצב הפוך והקורבנות היו יושבים היום על דוכן הנאשמים השופטת נאור ו"חבורת קלגסבלד" היו טובחים בכל אותם "פורעי כביש" ומצווים על מדינת ישראל לטפל טיפול שורשי ומיידי בקטל בכבישים. "הבעיה טמונה בחינוך", הם היו אומרים. כאילו מי שאינו מתגורר בכפר שמריהו אינו מחונך. אם בעיית הקטל בכבישים טמונה בחינוך לבטיחות בדרכים דורי קלגסבלד הוא האדם הכי פחות מחונך שהכרתי. ובכלל, הוא מייצג את כל מה שאני לא אוהב. את ישראל הג'יפאית, הנובורישית, ש"היא ואפסה עוד". זה גילוי נאות, שמיד אחריו צריכה לבוא הסתייגות. לא כולם לא מחונכים, לא כולם נובורישים, אבל קלגסבלד שגרם למותם של שניים מתעטף במושכים בחוטים ובכך גם הריח הנידף מהם מבאיש.
מדינת ישראל ודעת הקהל לא יכולים לרחם על קלגסבלד ולשלוח אותו לחיקם הנעים של חבריו. הקב"ה מבקש את פני הנרדף, ובמקרה הזה השכבה התחתונה היא הנרדפת. החברה הישראלית חייבת להעניש אותו. "למען ייראו וייראו" זה לא ביטוי גס. נצטרך להשתמש בו כדי למנוע מלחמת אחים. ביום שיגיע "דיקנס הישראלי" ויכתוב את סיפורה של המלחמה הזאת קלגסבלד ומרים נאור יהיו מגיבוריו, ופשוטי העם שמסתכלים ביראת כבוד על הכרכרה של המרקיז, יימצאו כבר מישהו שיגן על זכותם לחיות.
