כל העיתונות הולכת ורוגשת, בית נפל, ילדים ערבים נהרגו. כל הכותרות מדברות על פשעי מלחמה. כשיש מלחמה, יש מלחמה וכתב מכובדי מנחם ברוד, מלחמה היא מלחמה היא מלחמה.
אבל חובה על כולם למזער נזקים, אני זוכר את הטיל שנורה על
אחד הבתים בחיפה, באחד מימי ההתקפה הראשונים. הטיל חדר דרך הבניין ופער בו חור גדול. התמונות הבאות הראו כבאים ושאר אנשי כוחות ההצלה שנכנסו לבניין רעוע זה וחילצו באומץ ותוך סיכון אישי כל מי שיכלו לחלץ. אני זוכר שמספר ההרוגים בבניין זה, היה נמוך לבלי ספק ממספר דיריי הבית בן שלוש הקומות.
בכפר כנא, קרה משהו דומה למדי. הבית הופצץ בשעה 2:00. שעות לאחר מכן, יש האומרים 8:00, כשהוא התמוטט, נמצאו בו עשרות רבות של אזרחים ובניהם עשרות ילדים תמימים.
זה כל ההבדל בין שתי התמונות, שני בניינים, שתי פגיעות. הראשון הוא בית יהודי, השני הוא בית ערבי. בראשון מחפשים איך להציל והתמונות הן תמונות של אנשי כוחות ההצלה. בשני - למי אכפת? לא לדיירים ובטח ובטח לא למנהיגיהם. בראשון ישנם תמונות וסיפורים של המצילים. בבניין השני הסיפורים הם סיפורי הכתבים, הנושאים עמם תמונות מוות.
אכן פשעי מלחמה. היו להם שעות רבות להציל נפשות. מנהיגיהם העדיפו את המוות ואת התמונות שיבואו בעקבותיו. בכפר כנא יכלו כוחות ההצלה לפנות את הדירים, בדיוק כמו שנעשה בבית בחיפה. בחירתם היתה בחירה אחרת, בחירתם היתה בחירה שונה, בחירתם היא בחירה מזעזעת. שוב ושוב מנהיגיהם בוחרים בדרך המוות.
אין ספק, אלו הם פשעי מלחמה והתמונות תמונות קשות למראה ולעיכול. כשאני רואה את הפשע הזה מול עיני, לבי כואב שבעתיים, אין ספק שלפחות הילדים שם היו תמימים.
אין ויכוח - אכן אלו פשעי מלחמה ויש להעמיד את הפושעים
למשפט צדק, קבל עם ועדה. קבל עולם.