בחודשים האחרונים צצה במלוא חריפותה הבעיה החברתית במדינת ישראל. ככל שהמצב הכלכלי הלך והתדרדר, כך התרבו הגילויים של עוני, מצוקה ומחסור.
בתקשורת מדובר רבות על העזרה שהחברה צריכה להושיט לנזקקים, אולם כרגיל אצלנו הדיבורים רבים מהמעשים.
אנו כאנשי ההתישבות, חברי מושבים, קיבוצים ומושבות, גדלנו על ברכיה של הערבות ההדדית. עבורנו זו לא היתה רק סיסמא, אלא דרך חיים. לכן יש לברך על יוזמתו של מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, יוסטה בלייר, להקים קרן ציבורית שבאמצעותה נתרום את חלקנו למען החברה בישראל.
אולם תרומות ויוזמות פרטיות לא תוכלנה לעולם להחליף את מקומה של המדינה. בעת כזו, חובתה של הממשלה לספק את צרכי אזרחיה הנזקקים. בראש ובראשונה יש לדאוג לכך שאף ילד בארץ לא יהיה רעב וזאת באמצעות חידוש מפעל ההזנה, שהיה אחת מגולות הכותרת של ישראל כמדינת רווחה.
אנשי משרד האוצר, פרשנים וכלכלנים, אוהבים להתלות בארצות הברית כדוגמה לכלכלה החופשית. הנספח החקלאי בשגרירות ישראל בארצות הברית, ד"ר מרדכי כהן (קדמון), הכין דוח מפורט ובו הוא סקר את הדרכים בהם דואג הממשל האמריקני לתושבים הנזקקים. מסתבר שבמולדת הקפיטליזם, תחת שלטון רפובליקני, יודעים היטב את חשיבות התמיכה באוכלוסיות החלשות.
מהדוח עולה שמשרד החקלאות האמריקני מוציא כ-40 מיליארד דולר בשנה על 15 תוכניות סיוע שונות, ובהן חלוקת תלושי מזון, ארוחות בוקר וצהריים בבתי ספר, תוכנית מיוחדת להוספת תזונה לנשים, תינוקות וילדים ועוד. בתוכניות משתתפים עשרות מיליונים מתושבי ארצות הברית. התקציב המיועד למטרות אלו גדל השנה ב-12% לעומת השנה שעברה.
הזכאות לקבלת סיוע במימון ארוחת צהריים בבתי הספר היא על-פי מפתחות מפורטים בהתאם להכנסתה של המשפחה. כל אחד משלם על-פי יכולתו, וכל הילדים בבית הספר מקבלים אותה ארוחה, שלא תהיה חלילה אפליה בין ילד לילד. בסך הכל משקיע משרד החקלאות האמריקני שליש מתקציבו במטרות חברתיות אלו. יש לציין שבנוסף לעזרה לנזקקים, התוכנית מסייעת לחקלאים ולתעשיית המזון המקומית, מטרה חשובה לכשלעצמה.
אני סבור שלמרות הגרעון התקציבי ושאר הקשיים הכלכליים, חובה על מדינת ישראל לאמץ תוכניות פעולה דומות בבתי הספר בארץ. אנו נמצאים באחת השעות הקשות בתולדות המדינה. ההיסטוריה תשפוט אותנו, בין השאר, לפי הדרך שבה תמכנו בחלשים בתקופה הזו.
