יש לי תחביב משונה. אני אוהב לקרוא את מודעות השמאל. מין תחביב מוזר שכזה. אני אוהב לקרוא במיוחד את אותן מודעות, שהשמאל מרביץ בהן רשימה שמית של שמות, שנועדה להרשים את המעיין בהן. אינני יודע כמה ממנויי "הארץ" נוהגים כמוני לעיין ולהתרשם. אין לי ספק, כי הקוראים הבטוחים הם קודם כל אלה החתומים על המודעות. הללו נוטלים את עיתון השמאל, "הארץ", ובוודאי דבר ראשון בבוקר, בודקים אם אכן שמם מתנוסס בתוך המודעה, ובחברת מי הם מופעים, מי לפניהם ומי לאחריהם. יהיה על מה לדבר בהמשך היום...
בדרך כלל אין הפתעות. לרוב תמצאו שם אותם שמות, אותם סלבריטאים, אותם סופרים, אמנים, פוליטיקאים וסתם אנשים, שזו להם הזדמנות להסתופף באותה מסגרת, באותה חברותה אליטיסטית-צפונית. המודעות הללו אינן אומרות דבר, פרט למסר היחיד שלהן, מסר ההתפקדות וההתגייסות, בסגנון תנועות הנוער, לתמוך ברשימת שמאל כזו או אחרת. ה"אישיו" הוא האיש.
אני, כחובב המודעות הללו, עובר מתוך סקרנות על השמות אחד לאחד, טור אחר טור, ותמיד מסכם לעצמי במעין אנחת רווחה: אין חידושים. שוב עמוס עוז, שוב רות דיין, שוב קדישמן מנשה, שוב דליה רביקוביץ ושאר החברה מהבראנז'ה ונספחיה. צריך להודות: רשימה מרשימה לכל דבר. אז מה? אז מה אם עמוס עוז תומך במרץ ואילו משה לוי מירושלים וייבגני רבינוביץ מאשדוד תומכים בימין? במה קולו ופתקו של הראשון עדיפים על פתקיהם של שני האחרים, ששמותיהם אף פעם לא יופיעו במודעות כאלה, לא ב"הארץ" ולא בעיתון אחר?
אתה רואה את המודעה הנבובה הזאת, מין מודעת התפקדות של השמאל המצטמק, וחיוך של ביטול ורחמים חולף על פניך. אינך יכול להימנע מן המחשבה, שאמנם כן, אלה הם תומכי מרץ, כמעט כל תומכי מרץ. להם אין אלטרנטיבה אחרת, להם ולעוד כמה אלפים בודדים, שישארו עם מפלגותיהם המיושנות ועם עמדותיהם הנפסדות, הלא עדכניות, עוד שנים רבות באופוזיציה.
שהרי המודעות הללו יותר משהן מסייעות, יותר משהן מגייסות לתמיכה כמה מאות אנשים רבי חשיבות עצמית, רק מזיקות למפלגות המפרסמות אותן. הן מפגינות התנשאות, שחצנות, מעין "אני ואפסי עוד" - וכמו אומרות, כי כל האחרים, סתם "עמך" מהפריפריה, אנשי השכונות, תושבי ערי הפיתוח, דרומיים ומתנחלים, אינם מעניינים אותנו, אינם ראויים להתייחסות, אינם "משלנו".
במרץ לא למדו דבר, לא שנו דבר, מסתבר, גם במערכת הבחירות הנוכחית. אותם דיבורים, אותו סגנון, אותה תבוסתנות - ולכן, השמאל לא רק שאינו קרוב לשלטון, אלא שהשלטון מתרחק ממנו מבחירות לבחירות, ובעקבות ה-28 בינואר יתרחקו שריד וחבורתו מהמודעה ב"הארץ" עוד יותר מעמדות השפעה במדינה.
מחבורות החותמים המסורתיות על מודעות מרץ והשמאל, ישנם כאלה שאף השמאילו עוד יותר בעת האחרונה ואינם מהססים לתת שמם בתמיכה במפלגה הקומוניסטית, שרצה גם הפעם בבחירות, הלא היא חד"ש. בעמוד אחר באותו גליון ב"הארץ" תמצאו רשימה התפקדות נוספת, הפעם בתמיכה בשמאל הקיצוני שבקיצוני. גם פה כמה שמות "מכובדים" ומוכרים של פרופסורים, אמנים, סטודנטים וסופרים. ואין מנוס מהרהור שחולף בראש: הכיצד זה רבים מן האליטה התרבותית של ישראל, שלא כבמדינות אחרות, מתנקזים אל עמדות שוליים, אנטי לאומיות, שכאלה?
מצד שני אין מקום לדאגה: הן המדינה, העם, הציבור ברובו הגדול, כבר מזמן התפכחו מן האשליות, הולכת השולל והצדקנות של השמאל. מזמן כבר הגיע הרוב בתוכנו למסקנה הבלתי נמנעת, כי לעמדות המבטאות ותרנות חד-צדדית מצד ישראל, נסיגות והאשמות עצמיות, ומנגד צידוק כל מה שתובעים אויבינו והכרה בטענות שלהם כלפינו, ואף בטרור שהם הפילו עלינו, לעמדות הללו כבר אין הרבה קונים. רוב המפיצים אותן, רוב הדוגלים בהן, הם ישראלים אכולי שנאה עצמית, ולמרבה התמהון גבוה בקרבם אחוז אנשי רוח ותרבות, שאת שמותיהם תמיד נמצא במודעות המוכרות ב"הארץ", לפני בחירות או לאחריהן.
בין השמות החתומים על המודעות הללו בקביעות, לא ייפקד שמו של המשורר נתן זך, אשר דעותיו הגזעניות, למשל נגד העולים מרוסיה, הן כבר מן המפורסמות. עד כדי כך שש זך לחתום על כל המודעות הללו, ששמו מופיע פעמיים ב"הארץ": גם בתמיכה במרץ במודעה הראשונה וגם בתמיכה בחד"ש במודעה שבעמוד הבא. מין פיצול אישיות כזה, שאולי מלמד כי בעצם אין הבדל בין מרץ התבוסתנית של שריד וביילין לבין המפלגה הקומוניסטית הערבית של בראכה ודב חנין.
אחד כמו נתן זך מרגיש טוב מאוד שם וגם שם, ויכול ברוב זכותו לחתום על שתי המודעות בעת ובעונה אחת. הן שמאלה מזה כבר אין לאן ללכת.
________________
- הכותב הוא ח"כ לשעבר בליכוד, ועורך הבמה למחשבה לאומית - "האומה"
