קשה לזכור את הפעם האחרונה בה שופטי בית המשפט העליון נבחרו לתפקידם בבחירות דמוקרטיות וברוב סוחף. אין גוף שמבקר את תיפקודם ובאופן רשמי או מעשי הם אף חסינים בפני תגובות דעת הקהל או הציבור הרחב. יחד עם זאת ולמרות שהדבר לא מקובל, אין אפשרות להימנע מקיום דיון ציבורי בקשר להתנהלות המקצועית של שופטי העליון וזאת עקב תיפקודם שעם השנים הפך לבעייתי מאד.
נכון ששופטים ממונים לתפקידם הרם ולא עומדים לבחירה (למרות שיש משטרים דמוקרטיים ומתקדמים בהם השיטה שונה) אבל זאת בעיקר מטעמים מקצועיים. הכוונה להושיב על דוכן השיפוט משפטן בעל ניסיון וידע מעמיק ורב בתחומו, תוך שמירה קפדנית על כך שיהיה זה איש נקי כפיים.
תפקיד השופטים הוא לפסוק בהתאם לחוקים התקפים בתקופתם עם שוליים צרים לפרשנותם האישית. במדינת ישראל, כמו בכל חברה מתוקנת, החוקים נקבעים על-ידי בית המחוקקים שחבריו הם נבחרי ומיצגי הציבור וככאלה משמשים כדובריו.
יתכן שבגלל עומס העבודה הרב שמוטל עליהם, שכחו שופטי בית המשפט העליון ויש להזכיר לכבודם שהם וכל המערכת המשפטית קיימים למען לשרת את הציבור ובהחלט לא ההפך. לאזרחי כל חברה ריבונית הזכות לנהל את חייהם בהתאם למסורתם, השקפת עולמם, מטרותיהם ומצבם הקיומי ולאור כל אלה נקבעים החוקים (בהסכמה כללית) שלאורם אמורים לצעוד אותם המכובדים שקיבלו את התפקיד החשוב - ליישם את סעיפי החוק לחיי היום-יום.
החוקים חייבים להסדיר את חיי אזרחי אותה חברה ולאפשר את ביטחונם ורווחתם גם בהתאם לשינויים אפשריים שמטבע הדברים יביאו גם לשינויים מקבילים בספר החוקים.
מאחר ושינויים אלה נעשים, כאמור, על-ידי כלל הציבור - בתיווך נבחריו - ברור שהמנדט שניתן לשופטים הוא לפעול במסגרת החוק ובהתאם לרצון הציבור. כל זה יכול להוביל להבדלים, אפילו משמעותיים, בין חוקיהם של חברות שונות או בחוקי אותו הציבור אך בשינוי הנסיבות והתנאים.
מקובל על הכל שקודקס ההתנהגות במדינה שתושביה בחרו לחיות על-פי חוקי האיסלאם שונה במהותו מצורת חייו של ציבור בחברה סוציאליסטית למשל. גם במשטרים דמוקרטיים ותיקים ויציבים קורה ששינוי הנסיבות הוביל לשינוי בסיסי בחלק מחוקים הנוגעים ישירות לזכויות הפרט והבטים אחרים.
די אם נזכיר את בריטניה בימי מלחמת העולם השנייה או את ארה"ב שאחר פיגוע הטרור של ה-11 בספטמבר - ושינויים אלה התקבלו בברכה או לפחות בהבנה על-ידי רוב הציבור ולא גרעו מאופיה הדימוקרטי של המדינה. מכך עולה שהאדם המשמש בתפקיד שופט חייב להתאים את עצמו למוסכמות החברתיות של מרחב פעילותו ולא ההפך.
במדינת ישראל נוצר מצב אבסורדי שתריסר שופטי בית המשפט העליון ובעיקר העומד בראשם החליטו להתאים את התנהגות כלל האזרחים לתפישת עולמם הם.
גם אם מתעלמים מהאפשרות, ההיפותטית כמובן, שאולי הצדק לא בהכריח עם קומץ אנשים אלה כי אם בצד המיעוט של חמשת המיליון - גם במקרה זה לא מהנמנע שזכותו של ציבור שלם להחליט לגבי דרך חייו. בניגוד לקול ההיגיון הצלחנו להתדרדר לרמה כזאת של אבסורד שלא רק ששופטי העליון משוחררים למעשה מהתייחסות קפדנית לסעיפי החוק, אלא הם אף פוסלים את אותן החלטות בית המחוקקים שלא נראות להם.
זילזולו המופגן של כבוד השופט אהרן ברק וחבריו כלפי נבחרי הציבור לא רק מקוממת בהיותו למעשה זילזול בציבור כולו שמדובר בנבחריו-נציגיו אלא גם לא מובנת. במידה והתנהגות לפי נורמות מקובלות בחיים הפוליטיים פסולה היא, איך אפשר להסביר את התנהגות השופטים עצמם שבמקרים רבים מדי פוסקים על בסיס פוליטי גרידא.
לא מדובר רק בעובדה המצערת שנטייתם סובייקטיבית באופן גס ובולט אל עבר אחד הקצוות של הקשת הפוליטית, אלה גם בפסיקות שכל כוונתם למצוא חן, לזחול בין הטיפות ולאזן את הטריפה הימנית בעזרת הנבלה השמאלית.
לאור כל זאת נוצר מצב מסוכן מאין כמוהו שבית המשפט העליון הפך ללא אמין בעיני רוב הציבור והעומד בראש המערכת השיפוטית איבד כבר מזמן את הילת האובייקטיביות. השופט אהרן ברק, שהוא האיש הפוליטי ביותר במערכת הציבורית הישראלית, עשה לו להרגל להיעזר בשני אמצעים פסולים ברצונו להגיע אל יעדיו הרעיוניים.
הכוונה לפסיקות בנושאים מרכזיים בחיים הציבוריים, בשאלות הרות גורל שבמרכז ההתעניינות כלל האזרחים וזאת ללא כל הסבר או הנמקה בהבטיחו לפרסם את נימוקיו בעתיד.
נימוקים אלה שיפורסמו כעבור זמן, ולא פעם זמן רב מאד, בהחבא ותוך הסתרתם המעשית מעיני כל, מובן שהפכו ללא רלוונטיים אחרי שהפסיקה כבר מזמן קבעה את העובדות בשטח. אך אפילו נימוקים ארכאולוגיים אלה לא מצליחים במקרים לא מעטים לעמוד בדרישות מינימאליות של הגיון אלמנטרי.
מקריאת חלק מנימוקיו, הדחויים לעתים שנים, של השופט הטוב בעולם כהגדרת עדר מעריציו הסומאים, עולה לא רק תמונה תמוהה של פירוש אותם סעיפי החוק עצמם בעד או נגד בהתאם למטרה המבוקשת אלה למרבה הבושה ואי הנוחות גם מידה רבה של אי דיוקים עובדתיים וחוסר הבנה בסיסי של הנושא הנדון.
למען למנוע אי הבנה מתבקשת, כאן המקום להבהיר ששורות אלה נכתבו לא כתגובה לפסיקה המקוממת בדבר ביטול החלטות ועידת הבחירות המרכזית ואינוס בית המחוקקים לקבל אל בין שורותיו את נציגי אירגוני הטרור שפועלים להשמידנו - היות ופסיקה זאת היתה צפויה מראש. ההכרח להציג את שומרי החותם של הצדק הנאור במלוא מערומיהם היא תוצאת הצטברות מעשיהם לאורך תקופה ארוכה.
אני מכיר יהודי ירושלמי, שאינו משפטן, שכבר מזה יותר משלושה עשורים מצליח פעם אחר פעם "לנבא" את פסיקות בית הדין העליון בנושאים הפוליטיים-ציבוריים ואף לתאר מראש את התפלגות הצבעתם של חברי ההרכב.
האמת שהצלחתו לראות את הנולד אינה תעודת כבוד לכישוריו היחודיים כי אם תעודת עניות לאותם שופטים שבאופן רצוף ועקבי פוסקים בהתאם לתפיסת עולמם מבלי שיאפשרו לעובדות להפריע להם בכך. בל נהיה מופתעים אם בעתיד הלא רחוק תהווה פסילה מטעם בית המשפט העליון תעודת הכשר בעיני חוגים הולכים וגדלים.
התהום שהולכת ומתרחבת ומעמיקה בין הרשות השופטת לבין הציבור היא ללא ספק מהסכנות החמורות האורבות לפתח החברה הצעירה של המדינה היהודית ואין כאמור כל אפשרות להימנע מקיום דיון ציבורי מעמיק ומשוחרר מלחצים בנושא כה חשוב ומרכזי בחיינו.
