יש הרבה השוואות בין מלחמת אלג'יר בשנים 1954-60 לבין המאבק שלנו בפלשתינים וגם הרבה דברים שונים בתכלית. באלג'יר ישבו 3 מיליון מתנחלים צרפתים זה כמעט מאה שנה, האמינו בכל ליבם שאלג'יר היא חלק מצרפת והובילו קו לוחמני וקיצוני נגד כל פשרה באלג'יר שמשמעותה הקמת מדינה אלג'ירית עצמאית.
הצבא הצרפתי נהג במלחמת אלג'יר בפראות ואכזריות המלבינה כשלג את מלחמתה של ישראל בפלשתינים. למעשה ב-1957 דוכא המרד באלג'יר כמעט לחלוטין ורמת האלימות ירדה כמעט עד כדי החזרת החיים לשגרתם. למרות זאת, לא נימצא פתרון פוליטי למצב והפצע המשיך לדמם ולפלג את החברה הצרפתית שהיה בה רוב ליציאה מאלג'יר.
כמובן שההשוואה נכונה רק במקצתה. האלג'ירים לעולם לא איימו על צרפת גופא ולא נמצאו בחברה האלג'ירית כאלה שראו בצרפת חלק מהמולדת האלג'ירית, כאלה שקראו להשמדת צרפת או לשינוי אופייה הלאומי. מאידך גם קיצוני המתיישבים הצרפתים לא ראו באלג'יר את ערש התרבות והזהות הלאומית הצרפתית. בין אלג'יר לצרפת חצץ הים התיכון לכן המלחמה אפילו לא ניטשה על התוויית הגבול. בעיקרון, הסכסוך היה פתיר.
אבל ברפובליקה הרביעית הצרפתית זו שמשלה מ-1945 עד 1959 לא נמצא הכוח הפוליטי שהיה מסוגל לקבל את ההכרעה. 22 ממשלות החליפו אחת את רעותה, בתקופה זו בצרפת. צרפת נמצאה למעשה במערכת בחירות בלתי פוסקת וממשלות התחלפו בממוצע כל 8 חודשים. לוויכוחים הפוליטיים בצרפת גופא הייתה השפעה קטנה מאד על התהליכים. בעוד צרפת מגורשת בדם ואש ובמלחמות בלתי פוסקות ממושבותיה בהודו סין וצפון אפריקה לא נמצא לה הכוח הפוליטי לעצב את התהליך אלא רק להיגרר אחריו.
כאשר נאות דה-גול לקבל על עצמו את נשיאות הרפובליקה ב-1959 התנה זאת בשינוי החוקה למשטר נשיאותי יציב שהטה את הרפובליקה מייצוגיות מוגזמת ושברירית לתפקודיות הדוחקת הצידה, לטוב ולרע, קבוצות ודעות מיעוט. רק היציבות התפקודית של המשטר הגוליסטי, הרפובליקה החמישית הצרפתית, אפשרה את ההחלטה הרת הגורל, אבל גם הבלתי נמנעת, לצאת מאלג'יר ולעצב את עתידה של צרפת באופן יזום במקום להיגרר אחרי ההיסטוריה.
יש לנו מעט ללמוד ממלחמת אלג'יר ועוד פחות מהמשטר היום בצרפת, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מהצורך הנואש בממשל יציב שיש לו כושר הכרעה ויכולת לקבל החלטות קשות, כלכליות, חברתיות ומדיניות שאם לא כן נמצא את עצמנו נגררים, בעל כרחנו, להסדרים כפויים ולמקומות ומצבים שלא נרצה ואולי גם לא נוכל לקבל.
כאשר מתווכחים אצלנו על המדיניות כלפי הפלשתינים או על המשבר הכלכלי, איננו שונים מהמדינאים, חלקם מוכשרים מאד, של הרפובליקה הרביעית העקרה. ממילא לא מאפשרת השיטה הפוליטית הישראלית הכרעה וניווט של התהליך לאורך זמן, כבר יותר מ-20 שנה. גם אם בעתיד יעלה מנהיג אחר, הרי המציאות הפוליטית המצפה לו לא תשתנה מעליה בעתיד הקרוב.
יש הזדמנות היום להקים קואליציה חילונית המורכבת משלוש המפלגות הגדולות שיכולה לחולל שינוי ממשי במבנה הממשל הישראלי ולהעניק לו את היכולת לקבל גם החלטות אסטרטגיות.
נכון שבעיית השטחים דחופה מאד והסכסוך עם הפלשתינים גורר אותנו למחלוקות קשות אבל דומה שהזמן שחלף מאז מלחמת ששת הימים, האינתיפדה הראשונה, תהליך אוסלו ושברונו ואינתיפדת אל-אקצה הנוכחית, אמורים ללמד אותנו שבלי ממשל יציב ויכולת הכרעה, לעולם לא נכריע במחלוקת שבינינו, חשובה ומרכזית ככל שתהיה, בעצמנו. ממילא יגזר עלינו שאחרים יחליטו בשבילנו.
טענה רווחת היא שהסכסוך עם הפלשתינים הוא כה מרכזי ומהותי עד שבלי להגיע להסדר כל שהוא עם הפלשתינים אי אפשר להתקדם משמעותית בשאר התחומים של החברה הישראלית. ראשית, בכך אנחנו תולים את עתידה של ישראל באופן מוחלט בטלטלות החברה הפלשתינית ושנית, בלי משטר יציב ובעל יכולת הכרעה ממילא לא יהיה הסדר לסוגייה הפלשתינית. ראה דוגמת הרפובליקה החמישית בצרפת.
