מי שראה אמש את מהדורת החדשות של ערוץ 2 קיבל כתבה של סמדר פלד על אשה ששכלה את בנה החייל באסון המסוקים. המשפחה השכולה נקלעה לקשיים כלכלים (מכיוון שהיא מתקשה להשתקם לאחר האסון הכבד שפקד אותה) ולאחר דין ודבר עם הבנק למשכנתאות נאלצת לעזוב את מקום מגוריה לדירה אחרת (כמובן בגלל משכנתא שלקחה בעבר וכיום מתקשה בהחזר), מן הסתם זולה יותר.
אין טעם להיכנס למצבה הפרטי של המשפחה השכולה. אולם בתקופה האחרונה שודר ראיון בגלי צה"ל עם בתו של הנווט החטוף רון ארד שאמרה, כי אינה מאמינה כבר שתראה את אביה חוזר בחיים, בריא ושלם- בגופו ובנפשו הביתה. גם החיילים החטופים שנמצאים בשבי החיזבאללה: עדי אביטן, עומאר סאווד, בני אבירם ואלחנן טננבאון והס מלהזכיר את ג'ונתן פולארד שיושב בכלא על ריגול לטובת ישראל. כולם הקריבו קורבן גדול ונשכחו בתהום הנשיה.
מקרים אלה שעלו לכותרות לאחרונה מביאים לנו לתוך הסלון המחומם לשאול שאלת "תם": מה מידת אחריות המדינה למשפחות חייליה החטופים, הפצועים, הנעדרים, ההרוגים וכן הלאה.
ללא ספק משלמת מדינת ישראל סכומי כסף נכבדים לנפגעי- איך נקרא לזה, היותנו יהודים שהחליטו לקשור את גורלם בארץ הקודש עם בני עמם - המצב הביטחוני מאז קום המדינה. אך מזה זמן רב עולה בליבי תחושה שהמדינה עושה, אך לא די ותוך שפקידי משרד הביטחון שאמורים להוות הגורם המקשר בין אוכלוסיית הנפגעים למשרד הביטחון נוהגים על-פי רוב בקשיחות לב ואטימות עם אוכלוסיה זו.
הבנק למשכנתאות אינו צריך לדאוג כלכלית לרווחת משפחה שכולה שקיבלה על עצמה התחייבות (בדרך כלל לפני האסון הכבד שפקד אותה) וסבורני שגופי הביון הישראליים עושים מאמצים להגיע למידע אודות הנווט החטוף רון ארד, החיילים החטופים והאזרח שנחטף. אך בכל זאת, משפחה ששכלה את אחד מבניה, משפחה בה יש פצוע (ולא משנה באיזו דרגת חומרה), משפחה שמי מבניה נעדר וכד' צריכה להסיר מליבה כל דאגה כלכלית ולהיות בטוחה במאת האחוזים שהמדינה עושה הכל כדי להחזיר את הבנים הביתה. ההורים, הילדים ובן/בת הזוג חייבים להיות פטורים מכל דאגה כלכלית ומכל דאגה שישכחו עד שיקיריהם יחזרו הביתה.
מדינה שנמצאת במצב ביטחוני כה קשה כמו ישראל שחווה כמעט בכל עשור מלחמה עקובה מדם ובין לבין פיגועים, תקריות, תאונות חייבת לשדר מסר חד משמעי לאוכלוסייה, שאם חלילה קורה משהו למי מאזרחיה (בין אם שייך לקבוצת מיעוטים כזו או אחרת ובין אם מלח הארץ, בין אם שירת בצבא בין אם לאו) אחראית המדינה לכל צרכי המשפחה כדי לעזור לה להשתקם.
המדינה חייבת לשדר מסר: כל חייל שיוצא אפילו לשירות מילואים רגיל ופשוט יודע, שאם חלילה יפול בשבי- תעשה המדינה הכל, אבל הכל בכל מובן המילה להחזירו הביתה ואם חלילה יפצע או יפול משפחתו תהיה לבטח- לפחות מבחינה כלכלית.
המנהיגים (אם עוד יש כאלה בארץ הקודש) חייבים לקחת לשימת ליבם את הנושא: רון ארד לא בבית- וזו עובדה וכל בר דעת יודע שהיה כאן מחדל ושהיו תקופות שהיה מידע על הנווט החטוף וניתן היה להגיע לעיסקאות, כן אפילו עם השטן, כדי להחזירו הביתה. גורלו של ערד והמחדל הגדול בהחזרתו הביתה מעלים חששות (בצדק-נ.כ) אצל הורי החיילים החטופים שנוסעים על דעת עצמם לדבר על לב מנהיגי העולם שיפעלו להחזרת יקיריהם.
המנהיגים חייבים לקחת לשימת ליבם, שאפילו קיבלו המשפחות השכולות עזרה כלכלית (ואפילו נאה) אסור לתת למשפחה שבורה נפשית לצאת מהמעגל החברתי בגלל סכום כסף שניתן להשיגו מתקציבי המשרדים השונים (ובעיקר תקציב הביטחון).
יפה יעשו המנהיגים אם יקחו דוגמא ממנהיגי העבר (בעיקר בן גוריון ומנחם בגין, עליהם השלום) שחוקקו חוקים התומכים כלכלית (נכון לתקופה בה הם משלו) במשפחות שנפגעו מהמצב הביטחוני ועשו עיסקאות עם השטן ושיחררו אלפי מחבלים כדי להחזיר הביתה מספר זעום של חיילים (ראה ערך עסקת ג'יבריל).
לאחרונה מצוטטים בעיתונים גורמים המקורבים לחיזבאללה כמי שאומרים שישראל שוכחת את בניה שנמצאים בשבי. לא נעים, אבל צודקים דוברי החיזבאללה, אם יש אפשרות להחזיר הביתה אחד מהבנים החטופים תמורת כסף (אפילו שיממן את הטרור-עם זה נתמודד), תמורת החזרת אלפי מרצחים למשלחיהם (אפילו שחלקם יחזרו על נסיונות לפגע בנו- גם עם זה נתמודד) אז אנא מיכם מנהיגי העם היושב בציון ועשו זאת.
כל מי שמבקש לשאת בתפקיד ציבורי חייב לדעת שמעבר לכיבודים ולסיסמאות, הריקות מתוכן, יש לו תפקיד קשה- וזה לקבל החלטות כואבות ואמיצות ולעיתים לא פופולריות. אין רק מדובר במצוות פדיון שבויים אלא להחלטות מוסריות ממדגה ראשונה שלבטח יאחדו את כל הנבחרים הישראלי.