נאמנים עלי דברי ראש הממשלה, כפי ששודרו ברדיו, לפיהם קיים סיכוי קטן, בשיעור מזערי של אחוז אחד, שישראל תותקף בידי עירק. אך אפילו אותו אחוז אחד - מתוך מאה - הוא שמאיים עלינו, טוב שנדע מה עושים עם שאר 99 האחוזים.
היינו כבר בסרט הזה, אולם מאז ינואר 1991 צמח לנו דור חדש של חיילים/ות, ילדים, נכדים, עולים חדשים, שלא ידעו את הפטריוט הוא. ילידי 91' הם היום על סף הבת/בר מצווה וטוב שגם הם יידעו מה היה ומה טוב שיהיה, במקרה ו...
אל ים ההצעות - החל מניילונים וכלה במים - הרשו לי גם להוסיף טיפה משלי. ההצעה שלי מכוונת, בעיקר, אל מנהלי ערוצי הטלוויזיה השונים והיא אומרת: תנו לנו ספורט והרבה! אין כמו ספורט להרגיע אנשים במצבי חירום. תנסו ותראו.
אני נזכר בימים הטרופים של אוקטובר 1973, כאשר מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו עם המכנסיים למטה. שהיתי אז עם נבחרת הכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בספרד. בנוסף לעבודתי כשליח "מעריב" למשחקים, חילטרתי בטלוויזיה, האחת והיחידה שהייתה קיימת אז, ושימשתי פרשן לצידו של דן שילון. המון כבר נכתב על מופע האימים הזה שבו שידר שילון את משחק הגמר (שישראל לא הייתה מעורבת בו) ואני הייתי על האוזניות, שומע חדשות מהבית.
ישראל עמדה על סף מלחמה, אחת הקשות ביותר בתולדותיה, והטלוויזיה מקרינה את משחק הגמר על אליפות אירופה בספרד?! כן, הסבירו לנו מירושלים, יש ילדים והורים מודאגים וצריך להרגיע אותם בדרך כלשהי. מהי הדרך? - שידור מופעי ספורט! כך קבעו מנהלי הטלוויזיה של אז.
כשחזרתי הבייתה מברצלונה, בדרך לא דרך, שכן הטיסות לארץ פסקו ורק מטוסי אל על עבדו מעל ומעבר, הבנתי שהשידור מברצלונה השיג את יעדו. הרייטינג, לו נמדד אז, היה בוודאי שובר את כל שיאי דודו טופז או יגאל שילון.
לראות מופעי ספורט בטלוויזיה, זו לא תרופה או סיפורי-סבתא. אבל אם זה עבד באוקטובר 1973, זה יעבוד גם היום, אחרי כמעט 30 שנה.
בתקווה שלא נזדקק ורק הזיכרונות יישארו. אבל אם, במקרה ו... אז אתם יודעים מה לעשות.
