את השרים לא מעניין שום דבר. הם יוצאים חופשי מישיבות ממשלה, מוצאים את המיקרופון או המצלמה הראשונים שניקרים בדרכם, ומדברים.
אולי אני כורת את הענף עליו אני יושב;
אולי אני מעלה את חמתם של עמיתים למקצוע;
אולי הבראנז'ה, יעני, תכעס עלי, תקיא ותוקיע אותי;
אולי ואולי ואולי, אבל לא אהיה שלם אם לא אומר את שיש לי הלב בנקודה זו. במילה אחת: בושה.
מדוע אני כה נירעש ונפעם? הרי דברים מעין אלה קורים אצלנו יום יום, שעה שעה, ומה לי כי רק עכשיו אני מעלה דברים מן הגינזך? וחוץ מזה - ממתי עיתונאים מתנגדים להדלפה "ממקורות יודעי דבר", וכאלה שחושבים שהם יודעים? ובכלל - איך אפשר לתאר ישיבה סגורה מסוגרת מבלי שאחד ממשתתפיה יבקיע את חומת השתיקה וידבר חופשי בשם "חופש העיתונות"?
מה שמתרחש כיום בישראל בשטח ההדלפות - עובר כבר את כל הקווים האדומים הקיימים, ואם היו פעם אי אילו קווים בהירים, הרי שהם נמחקו במהירות מול גל ההדלפות המאיים להטביע כל חלקה טובה בכל מיגזר נתון.
יומני הרדיו מכלים כל שעה פנוייה בקרב המאזינים. במדינה הלומת חדשות כמו שלנו, יש מהדורה מורחבת בכל שעה, "ידיעות חצי" מדי 30 דקות, "מבזקים", "פריצות" ועדכונים" מתי שמתחשק למישהו לעלות לשידור (נו טוב, זה לפי הצורך). במלים ברורות: חדשות סביב השעון.
כמות כה גדולה של חדשות מחייבת הזרמה נון-סטופ של ידיעות, מעודכנות ככל האפשר. עיתונאי - לעולם לא יסתפק בהודעות דובר ותמיד יחפש את המקור שלו מתוך הישיבה/הפגישה או כל דיון אחר שלציבור יש עניין בו. העיתונאי הטוב, כמו כל גילדת העיתונאים, תמיד ידגול ב"חופש העיתונות" ו"בזכות הציבור לדעת", אפילו במקרים חריגים של ביטחון המדינה. לדעתו של העיתונאי בן זמננו, המושג "ביטחון המדינה" כבר עבר מהעולם הזה ובקצת מכחול וידע פנימיים, אפשר לשרטט כל מפה, כל מאחז, כל כלי נשק, בקיצור - כל דבר.
לא הייתי מעלה על טיל את עיתונאי "הארץ" שחשף את פרשת ההלוואות הקשורה בשמו של ראש הממשלה. גם הדרך שבה נודעו לעיתונאי הפרטים - אינה רלוונטית. אך אצלנו, במקום לחקור את המקור - מנסים להרוג את השין גימל, מסורת קדומה במקומותינו.
עיתונאי, עורכת דין העובדת בשירות הפרקליטות, יהיה מי שיהיה - שום דבר אינו קרוב לשר או שרה היוצאים מישיבת ממשלה ומדווחים ישירות לרדיו על מה שקורה ממש בדקות אלה סביב שולחן הממשלה.
הגדילה לעשות שרת החינוך הגב' לימור לבנת, כאשר יצאה מישיבת הממשלה ביום ד', שהפכה לצורך העניין, ל"ישיבת ועדת שרים לענייני ביטחון", התייצבה במלוא הדרה מול המיקרופון של "קול ישראל" ואמרה מה שאמרה.
אין לי בעיה עם מה שאמרה. יש לי - וגם לנו - בעיה עם נוהג פסול של יציאה מישיבת ממשלה/כנסת רק כדי להשביע את רעבונם של העיתונאיים המשחרים לידיעות. אתיקה/שמתיקה - את מי זה בכלל מעניין?
לא ראש הממשלה הזה, לא קודמיו, וגם אלה שיבואו אחריו, לא הצליחו למנוע הדלפות מהנעשה בדיוני הממשלה. אבל מראש ממשלה סמכותי כאריאל שרון, הייתי מצפה לפחות לדבר אחד: שיאסור על נטישת שולחן הממשלה, כל עוד מתקיים הדיון.
אפילו לפיפי? - לא צריכים להגזים, אבל בדרך לשם, אפשר לדרוש שלא לעצור ליד כל מיקרופון מושט.
ועכשיו, קולגים יקרים שלי, אני מוכן לצליבה.
_______________
הכותב הינו מ"מ יו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב.
