בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת, שזה עתה הסתיים, נדונו נושאים רבים מהם אקדמאים גרידא וחלקם הנוגעים לחיי היום יום - דוגמת חופש הדיבור, עתונות וחברה, תפקידה של העיתונות במדינה דמוקרטית - נושאים שיכולים בעצמם למלא כנס שבועי. ייתכן שמפאת חוסר זמן דיוני, או חוסר רצון אקדמי לוחמני, לא נדונו נושאים אלה בצורה ממצה, חדה, ענינית עם מסרים ברורים שניתן לאמצם לעתיד.
בפנל על משפט ותקשורת דנו גם בחופש הדיבור והעיתונות, בו השתתפו עיתונאים מ'הארץ', 'מעריב', אינטרנט, עורך מעריב מר דנקנר ופרופ' קרמניצר - נשיא מועצת העיתונות - בהנחייתו של ד"ר בועז שפירא מערוץ 1 בטלוויזיה.
כפי שניתן לצפות מהרכב מכובד כזה, הושמעו דברים מעניינים כולל ביקורת על מערכת המשפט, שמחד מגנה בצורה מרשימה על חופש הדיבור ומעודדת אותו ומאידך מנסה לחפות ולהסתיר חריגות בתוך ביתה בניגוד לכללי השקיפות אותם היא דורשת מהעיתונות. יחד עם זאת, לא נדונו מספר שאלות עקרוניות בצורה ממצה וחדה, כפי שניתן היה לצפות מפנל מכובד מעין זה.
לדוגמא - מה הן גבולות חופש הדיבור ועד היכן ניתן למשוך או להגמיש אותו ועד כמה ניתן לקבל הגנה פרלמנטרית מחוק חסינות חברי הכנסת - בכל הנוגע לחופש הדיבור.
אין מחלוקת על כך, שחופש הדיבור הוא אחד היסודות החשובים והבולטים של כל דמוקרטיה. פסיקת בתי המשפט לאורך שנים כיבדה והעריכה את הזכות היסודית של האדם, ואת התקשורת כמתווכת בין האדם השלטון והחברה לרבות יניקה מחוקי היסוד כגון: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" - כלומר: חירותו האישית גופנית וחירותו הרוחנית לומר את מה שעם ליבו - גם אם דבריו מקוממים ומרגיזים.
השאלה היא עד איזה גבול ניתן למשוך את החופש הזה - האם כל ההשתלחות בכתב, בעל-פה או מעל בימת הכנסת, ראויה וניתן להגנה או יש לשים לה גבולות וסייגים שלא תהפוך לאנרכיה מילולית שגוררת הסתה, הלבנת פנים אישית וכללית - כפי שלצערנו נתקבלנו מדי פעם מאנשי ציבור וחברי כנסת.
כאשר חברי הכנסת, מעל דוכן הנואמים, מבזים את המדינה דגלה וסמליה, מנאצים את ראש הממשלה, הרמטכ"ל ושריה - ומנסים להתחמק ולהסתתר מאחרי עיקרון חופש הדיבור וחסינות חברי הכנסת - הדבר נראה לי כנסיון לפגוע בדמוקרטיה בכלים דמוקרטיים, דבר שהוא פגום ופסול לפי כל קנה מידה, וכמו שיש דמוקרטיה "מתגוננת" צריכה להיות גם עתונות "מתגוננת" ואחראית. כאשר ח"כים בארץ ובחו"ל בכתב ובעל-פה בכל אמצעי התקשורת מהללים את האויב ומתאבדיו בזמן קרות הפיגועים ואחריהם, זה לא חופש דיבור, זה חופש הסתה, חופש המרדה וביצוע עבירות פליליות, וחבל שהפרקליטות לא מגיבה בהתאם.
כללים אלה יש להחיל גם על אנשי ציבור יהודים ואזרחים שעוברים את הגבול - אך לצערנו - זה לא נעשה עד כה.
נושא נוסף שחבל שהעיתונאים לא נגעו בו נוגע ישירות אליהם, אל ביתם אל העתונים הגדולים, הלוחמים בשצף קצף נגד תופעות אצל אחרים אך מאד נזהרים כשזה נוגע אל ביתם פנימה.
יש עיתונאים ועיתונים שלא מסתפקים בסיקור עיתונאי של ארועים ועובדות, לא מסתפקים בעבודה החשובה של תחקירים המגלים שחיתות, מנהל לא תקין, חריגות, עבירות פליליות - אלא מנסים בכוח העיתונות, להכתיב למשטרה ולפרקליטות את דרך החקירה, קצבה ותוצאותיה.
לא פעם נתקלנו בתופעה הפסולה, בה עיתונאי נלחם על ממצאיו ותחקיריו - עם המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ואפילו מערכת בתי המשפט - בניסיון כוחני לאמץ את המלצותיו.
כאשר היועץ המשפטי לממשלה, מחליט לסגור את התיק או להסתפק בכתב אישום מצומצם - העיתונאי / העיתון שלו נוזפים בו קשות על רשלנותו וחוסר אומץ ליבו - מבלי לוודא שאולי יש הרבה מלל ומסקנות - אך מעט מאד בסיס משפטי וראייתי. וכאשר בית משפט מזכה או מטיל עונש קל יחסית - תוקפים את המערכת המשפטית על מחדליה.
זאת לא עיתונות, ולא חופש דיבור וכתיבה, זה מריח מנקמנות, מחוסר אובייקטיביות, ניסיון לכפות את המסקנות על המחליטים בדרך לא הוגנת תוך ניצול כוח של עתונות ופרסום פומבי שלא לכולם, כולל הנחקרים והחשודים - יש כלים וגישה חופשית לתגובה.
אני מקווה שנושאים אלו ידונו - גם בעתונות היומית ואולי בכנס השנתי הבא באילת.
______________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה משך תקופה ארוכה סגן פרקליט מחוז, ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות לשעבר.