זאת היתה פגישתי הראשונה עם שווארדנדזה, אבל הרגשתי שאני מכיר היטב את האיש, הודות למידע שאספתי עליו לפני שהמראתי לגרוזיה. שווארדנדזה, שהיה אז בן שישים וארבע, היה אחד מעמודי התווך של ברית-המועצות בסוף שנות השמונים, לאחר ששימש כשר החוץ בממשלתו של מיכאל גורבצ'וב. הוא היה שותף מלא למדיניות הרפורמות וה'גלאסנוסט' של גורבצ'וב וזכה להערכה רבה בבירות העולם בשל תרומתו לסיום המלחמה הקרה. לפני שמונה לתפקיד שר החוץ של ברית-המועצות, בשנת 1985, שימש שווארדנדזה במשך שלוש-עשרה שנה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בגרוזיה וניהל למעשה את המדינה שהיתה חלק מברית-המועצות. לאחר פירוקה של ברית-המועצות זכתה גרוזיה לעצמאות ונגררה לתוהו-ובוהו פוליטי וכלכלי. ביולי 1992 נקרא שווארדנדזה להציל את המדינה, שעמדה על-סף התמוטטות כללית. על-אף היוקרה הרבה שנהנה ממנה, מצבה של גרוזיה לא השתפר והמדינה שיוועה לכל בדל סיוע.
מהרגע הראשון שפגשתי אותו חשתי שנוצרה בינינו כימיה. שווארדזדזה ידע להרשים את אורחיו. בתוך התוהו-ובוהו של ברית-המועצות לשעבר, היה הוא אחד היחידים ששידרו יציבות ושפיות. הוא נראה לי מנהיג שאפשר לעשות איתו עסקים. הפגישה הראשונה נמשכה אל תוך הלילה. הגרוזינים ביקשו כל עזרה אפשרית, בעיקר מזון ותרופות. נתנו להם להבין שאנחנו הכתובת המתאימה, וקבענו להמשיך את השיחה בפורום מצומצם יותר, כדי לדון בפרטי הציוד שנוכל לספק להם ובדרכי התשלום בעבורו. משם עברנו למשרדו של שווארדנדזה. מלבדי ומלבד נשיא המדינה השתתפו גם ראש הממשלה, טנגיז סיגואה, ראש העיר טביליסי ועוד שני יועצים. לצדי השתתפו בפגישה פרופ' זמצוב ורחביה ורדי. סיפרתי לנשיא על עברי כנספח צה"ל בטהרן. להפתעתי, לא חידשתי לו הרבה. התברר, שגם נשיא גרוזיה עשה עבודת מודיעין ושלט היטב בביוגרפיה שלי. אבל לשנינו היה ברור, שהנושא העיקרי הוא לא הביוגרפיות שלנו, אלא כיצד אנו יכולים לעזור זה לזה. שווארדנדזה לא הסתיר את כוונותיו: "המדינה שלנו נתונה במצב כלכלי ופוליטי קשה ביותר. בדומה לישראל, גם אנחנו מוקפים במדינות מוסלמיות. ישראל וגרוזיה יכולות לשתף פעולה ביניהן בתחומים רבים. מלבד זאת יכולה גרוזיה לשמש לישראל גשר להתקרבות אל אירן."
רציתי לדעת יותר פרטים על הקשר בין גרוזיה ואירן. שווארדנדזה הבחין בהתעניינות שלי ומיהר להרחיב: "מנהיגי אירן חבים לי חוב אישי עוד מהימים שהנהגתי את מדיניות החוץ של ברית המועצות. וחוץ מזה, אירן זקוקה לגרוזיה כדי להמעיט ככל האפשר, את השפעתה של טורקיה בקווקז [...] אנחנו מכירים בחשיבות הקשר עם אירן,", מיהר לתקן כשהבין שאולי נסחף מעט כשתיאר את ירח הדבש בין גרוזיה ובין אירן, "אבל ישראל היא המדינה היחידה שאנחנו סומכים עליה, ואנו מוכנים להקים מערכת יחסים מיוחדת בין שתי המדינות."
הדברים שאמר נשיא גרוזיה ריגשו אותי. היחיד ששם לב להתרגשות שאחזה בי היה ידידי רחביה ורדי, שהבין כמוני לאיזה כיוון מתקדמת השיחה. "אם יש מישהו שיכול לעזור לנו בעניין רון ארד, הוא יושב כאן מולנו," לחש לי רחביה.
הרשיתי לעצמי לפנות אליו בצורה ישירה. "אדוני הנשיא," אמרתי לו, "במשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי, המסורת שלנו ייחסה תמיד חשיבות עליונה לערך פדיון השבויים. אף-על-פי שמדובר באדם אחד בלבד, הנווט הנעדר רון ארד, מדינת ישראל כולה מייחלת לכל שביב של מידע על גורלו. בנושא הזה אין לנו גבולות, ואין גבול לרחשי התודה, ההוקרה, הכבוד והיקר שישראל תרעיף על כל מי שיסייע לה בנושא הזה. אתה, אדוני הנשיא, נוסע בקרוב לביקור חשוב באירן. חשוב לנו שתעלה את הנושא בביקורך שם. כל פרט קטן, כל מכתב או תמונה מהנווט הנעדר יהיו מבחינתנו פריצת דרך גדולה."
ראיתי שהנשיא קשוב לדברי. הבחנתי, שהוא מבין עד כמה חשוב הדבר למדינת ישראל, ושמחתי לקבל ממנו הבטחה להעלות את גורלו של רון ארד בשיחותיו הקרובות עם מנהיגי אירן. רצה הגורל ובמהלך הפגישה התקבלה שיחת טלפון שהוגדרה בפי עוזריו כחשובה ביותר. שווארדנדזה ביקש את סליחתנו ויצא לחדר צדדי. כעבור כמה דקות חזר, פנה אלינו ואמר: "זה היה ידידי, שר החוץ שמעון פרס. גם הוא התקשר אלי בנושא הנווט השבוי רון ארד." שווארדנדזה לא היה צריך הוכחה טובה יותר לחשיבות הנושא למדינת ישראל. אבל הייתי חייב להסביר לו, שיש הבדל בין פנייתו של שר החוץ, שמעון פרס, לבין מה שאני מבקש ממנו. "שמעון פרס צלצל אליך מטעם מדינת ישראל, כשר החוץ של ישראל", הבהרתי לנשיא הגרוזיני. "אני לעומת זאת נמצא כאן כאדם פרטי, כידיד המשפחה, וכך אף הצגתי את הדברים לפני ראש הממשלה רבין". השיחה מפרס לא היתה מקרית. היום ברור לי, שראש הממשלה רבין דיווח לשר החוץ פרס על נסיעתי לגרוזיה ועל כך שאעלה שם את עניין רון ארד, ופרס מיהר להתקשר לגרוזיה כדי לבקש את עזרת שווארדנדזה.
לאחר שהבטיח לי פעם נוספת שידון עם מנהיגי אירן על גורלו של רון ארד, הרשה לעצמו נשיא גרוזיה לפנות אלי בבקשה לסיוע בהספקת ציוד צבאי. הוא הדגיש, שהמורדים האבחזים שולטים בחלק גדול משטחה של גרוזיה, נהנים מציוד רוסי חדיש ומאיימים לחזק את שליטתם גם באותם אזורים שבהם ידו של הצבא הגרוזיני עדיין על העליונה. "כדי לעמוד מול המורדים", אמר, "אנחנו זקוקים מיד, תוך שבועיים-שלושה, לעשרת אלפים קלצ'ניקובים, לעשרה או חמישה-עשר תותחים שמסוגלים להגיע לטווחים של עד ארבעים קילומטרים, למאה נושאי גייסות משוריינים ולאלף ררנ"טים - רצוי מאוד מתוצרת ישראל". בנוסף ביקש שווארדנדזה תרופות, יועצים אסטרטגיים ומדריכים ללוחמה זעירה. "שירותי הביטחון של רוסיה תומכים במורדים האבחזים, ואנחנו זקוקים בדחיפות ליועץ אסטרטגי שיסייע לנו להתגבר עליהם. אני יודע שזאת לא בעיה בשבילכם. אתם, הישראלים, תוכלו לעשות זאת בדרך מקורית להפליא."
אבל בכך לא הסתיים סל הבקשות של שווארדנדזה. היו לו עוד כמה בקשות 'צנועות': יועץ לענייני ביטחון פנים, סיוע בהקמת משטרה מקומית ומנגנון ביטחון בדומה לשב"כ, והסכמה לאמן בישראל לוחמים מגרוזיה שישתלמו בלוחמה בטרור.
שמתי לב, שהגרוזינים לא ביקשו תחמושת. בדרך כלל, מי שמבקש כלי נשק מבקש גם תחמושת בכמויות גדולות. מאוחר יותר התברר לי, שאין להם בעיה של תחמושת. במסגרת האימפריה הסובייטית היו בגרוזיה מפעלים לייצור תחמושת לקלצ'ניקובים, ולאחר שזכו בעצמאות מיהרו הגרוזינים להחרים את כל תוצרת המפעלים. לברית-המועצות הייתה שיטה בדוקה: כדי להימנע מהפתעות לא נעימות, דאגו לפצל את המפעלים שייצרו כלי נשק ותחמושת בין הרפובליקות השונות. למי שהיו קלצ'ניקובים - לא הייתה תחמושת, ולהיפך. בגרוזיה היה גם מפעל גדול לייצור מטוסים מדגם 'טופולב', אבל המנועים יוצרו באוקראינה.
אחרי שסיים לפרט את צרכיה הדחופים של גרוזיה, שכללו גם רשימה ארוכה של פריטי מזון, כמו אבקת חלב, קמח, קטניות, אורז, עופות וכו', עבר הנשיא שווארדנדזה לדבר על התמורה שתקבל ישראל. זו תתבטא בעיקר בתחום הפוליטי. נשיא גרוזיה דיבר על ברית צבאית בין גרוזיה לישראל ועל כך שארצו תסייע לישראל לקשור קשרים עם שתי מדינות צעירות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הסובייטית - אזרבייג'אן וצ'צ'נייה.
אחרי שווארדנדזה דיבר ראש הממשלה טנגיז סיגואה, ותיאר בצבעים קודרים את התחזית שלו על רצף של מדינות מוסלמיות שיקומו בקווקז. "הם סוגרים עלינו מכל הכיוונים. אנחנו נהיה מובלעת נוצרית בודדה בתוך ים של מדינות מוסלמיות קיצוניות."
"אם זה המצב," הקשיתי עליו, "מדוע אתם מהדקים את הקשרים דווקא עם אירן, המדינה המוסלמית הקיצונית מכולן?"
סיגואה חייך. "מי כמוכם, הישראלים, מכיר את האמרה 'אויבו של אויבי הוא ידידי'. היות שטורקיה תומכת במורדים האבחזים הנלחמים נגדנו והיות שאירן היא אויבתה הגדולה של טורקיה, לא נותר לנו אלא לתמוך באירנים, אף-על-פי שהם מייצגים את האיסלאם הקיצוני."
בשלב הזה הודעתי לשווארדנדזה, שמבחינתי אסתפק בכך, שתמורת הסיוע שגרוזיה תקבל מאיתנו נקבל מידע אמין על גורלו של רון ארד. חסר היה לי שיאשימו אותי בפגיעה בקשרים המתהדקים בין ישראל ובין טורקיה. שווארנדזה חזר והבטיח, שיעלה את עניין רון ארד בפגישתו הקרובה באירן. הוא מינה את עוזרו האישי, מנהל המחלקה הבינלאומית במשרד החוץ הגרוזיני, לאיש הקשר בינינו. אני, מצדי, הבטחתי לעמוד בכל ההתחייבויות שלקחתי על עצמי ולהשתדל למלא את כל בקשותיהם הן בתחום הביטחוני והן בהספקת מזון וציוד רפואי. לפני שיצאתי מהפגישה סיכמתי עם ראש הממשלה, שתמורת הסיוע שתקבל, תשלם גרוזיה בנפט. ראש הממשלה סיגואה אף צייד אותי במכתב בחתימתו שבו נאמר: "... תמורת הסחורה נשלם בנפט במסגרת עסקת חליפין. פרטים ודרכי הספקה יפורטו בהסכם מיוחד שעליו אנו מתכוונים לחתום בעתיד הקרוב".
למחרת שוב נפגשתי ביחידות עם הנשיא שווארדנדזה. נשיא גרוזיה חזר על עיקרי הדברים שסוכמו בערב הקודם והדגיש, שהברית הפוליטית שעליה דיבר היא ברית טבעית בין שתי מדינות בעלות אינטרסים משותפים. הוא הודיע לי, שבכוונתו לשלוח בקרוב לישראל את סגן שר ההגנה, גנרל טדו ג'אפארידזה, לטפל במכלול הנושאים שהועלו בפגישות. לפני שנפרדנו אחז שווארדנדזה בידי והבטיח לי בחום: "אני מבטיח לך שאעשה ככל שאוכל כדי לסייע לישראל ולפתור את תעלומת גורלו של הנווט רון ארד". לחצתי את ידו והבטחתי לו שאמשיך לנסות ולעזור לגרוזיה ואביא את קריאתו לעזרה לידיעת ראש הממשלה רבין.
לגרוזינים, אגב, היתה משאלה נוספת: גם הנשיא שווארדנדזה וגם ראש הממשלה סיגואה אמרו לי שהם מעוניינים להזמין את אריק שרון לבקר בארצם. בנוסף לקשרים המשפחתיים - אמו של שרון מוצאה מגרוזיה - נהנה אריק שרון בגרוזיה מהילה של גיבור מיתולוגי. הגרוזינים קיוו, שאם יבקר בארצם וילמד את הבעיות הביטחוניות הקשות שלהם, יוכל לסייע ולגבש בעבורם אסטרטגיה מקורית שתסייע להם להתגבר על אויביהם. סיפרתי לשווארדנדזה על יחסי הקרובים עם שרון, והבטחתי שאנסה לארגן ביקור שלו בגרוזיה. מאוחר יותר דיברתי עם אריק שרון וסיפרתי לו על ההזמנה. מסיבות שונות לא יצא הביקור אל הפועל, אבל במארס 1999 התלווה שרון כשר החוץ אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לביקור בגרוזיה, וזכה שם לכבוד גדול.
במצב רוח אופטימי עזבנו את ארמון הנשיאות ומיהרנו לנמל התעופה של טביליסי, שבו המתין לנו המטוס הפרטי ששכרנו במוסקבה. שם התברר, שאין זו משימה קלה לעזוב את טביליסי. הטייס שהמתין כל אותה עת ליד המטוס, לא הצליח להשיג דלק כדי להמריא בחזרה. רק הודות להתערבותו של ראש ממשלת גרוזיה, שליווה אותנו אישית לנמל התעופה, התגברנו על הבעיה והצלחנו לתדלק את המטוס. לאחר כמה שעות עיכוב יצאנו לדרך. בדרכנו חזרה למוסקבה לא הפסקתי להרהר בתוצאות הביקור. היה לי ברור, שנשיא גרוזיה זועק לעזרה, אשר אם תאחר לבוא, עלולים המורדים האבחזים להשתלט על המדינה. ניתחתי לעצמי את המהלכים. לא היה לי ספק, שעצם הביקור פתח חלון הזדמנויות להידוק הקשרים בין ישראל לגרוזיה ולדריסת רגל במדינות המוסלמיות בקווקז. אבל יותר מכל אלה הייתי נחוש בדעתי לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפני, כדי לפרוץ את מסך אי-הוודאות סביב גורלו של רון ארד.
שוב ושוב קראתי את רשימת הקניות הארוכה של הגרוזינים. לא היה לי ספק שאצליח לארגן רכבת אווירית שתעביר בהקדם לגרוזיה מזון, תרופות ואפילו נשק. "מה שלא נצליח להשיג בכוחות עצמנו, נשיג באמצעות מדינה אחרת", סיכמתי עם רחביה ורדי שישב לצדי במטוס הקטן. התעכבתי במוסקבה עוד כמה ימים וב-22 בינואר חזרתי לישראל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לכתוב לראש הממשלה רבין דוח מפורט על כל פגישותי בגרוזיה. "לדעתי, יש לנו הזדמנות בלתי-רגילה לבצע עסקה זו, שהיא בעלת חשיבות פוליטית מהמדרגה הראשונה. אני מעריך, שהיצוא ממדינת ישראל לגרוזיה עשוי להגיע לחמש מאות מיליון דולר בשנה." היות שידעתי שרבין ירצה לדעת מהיכן נממן את רשימת הקניות היפה של שווארדנדזה, מיהרתי להרגיע אותו: "פתרון המימון עלי ועל ראשי...". במקום אחר במכתב מסרתי לראש הממשלה את התרשמותי, כי אפשר להשיג את כל פריטי הנשק מהתעשיה הצבאית, או לרכוש אותם מהגוש המזרחי - מפולין, מרומניה, מהונגריה או מצ'כיה.
צירפתי למכתב איגרת, שמסר לי שווארדנדזה ושיועדה לראש הממשלה. "היה זה תענוג לפגוש במר נמרודי ובמר זמצוב", כתב נשיא גרוזיה. "אני מנצל את ההזדמנות שהייתם בארצנו כדי לפנות אליך בבקשה רצינית. גרוזיה עוברת בימים אלה תקופה קשה של התהוותה כמדינה עצמאית והיא זקוקה נואשות לעזרה שרק אתה וארצך יכולים לספק. מר נמרודי יפרט באוזניך את פרטי העזרה שאנו זקוקים לה ואת העסקה שעליה דנו. סיוע מצדך יתפרש כמחווה חשובה של יחסי ידידות בין ארצותינו. בהזדמנות זו ברצוני להזמין אותך לביקור רשמי בארצנו". עתה המתנתי לתוצאות ביקורו של שווארדנדזה באירן. הוא אומנם לא יצא אישית לטהרן, אבל עוזרו הבכיר יצא לשם בראש משלחת גדולה ונפגש עם מנהיגי המדינה האיסלאמית הקיצונית. אלה היו ימים קשים לגרוזיה. בעיצומו של החורף הקשה הטילה רוסיה הסגר על המדינה ומנעה כמעט לגמרי כניסת סחורות חיוניות, בעיקר נפט. הישועה היחידה יכולה הייתה לבוא מאירן, השכנה הגדולה מדרום. ואכן, המשלחת ששלח שווארדנדזה חזרה מטהרן עם הסכם כלכלי שהציל למעשה את המדינה הצעירה. אירן התחייבה לספק לגרוזיה נפט וגז, ובתמורה התחייבה גרוזיה לאפשר לאירן להעביר את הנפט שלה דרך צינור חדש, שיעבור מארמניה ישר אל נמל גרוזיני על חוף הים השחור.
אף-על-פי שהיה טרוד בענייניה הדחופים של ארצו, העלה עוזרו של שווארדנדזה בשיחותיו את עניינם של רון ארד ושל שאר נעדרי צה"ל בלבנון. אשר לנעדרי סולטאן יעקוב, התשובה היתה שלילית לחלוטין, והאירנים הבהירו שאין להם כל קשר לעניין. אבל בעניין רון ארד נתנו האירנים לעוזרו של נשיא גרוזיה להבין, שיבדקו את הנושא ושיש על מה לדבר. עם זאת לא מסרו כל מידע חדש על מצבו או על מקום הימצאו.
לאחר שהמשלחת חזרה מטהרן מיהר נשיא גרוזיה לעדכן אותי בדברים ששמע משם. האמנתי שאנחנו עומדים לפני פריצת דרך, שסוף-סוף יגיע אלינו מידע חדש. אבל נמנעתי מלשתף אחרים בתחושותיי. ראשית, היה חשוב לי לשמור על חשאיות. שנית, לא רציתי לטעת אשליות ותקוות שווא, במיוחד לא אצל בני משפחתו של הנווט הנעדר. אבל בתוך לבי התחזקה התקווה והאמונה, שהנה יגיע צלצול הטלפון המיוחל מנשיא גרוזיה ובעקבותיו פיסת מידע חדש על גורלו של רון ארד.
