מהו אותו עקרון של "כוונה פלילית" שתופס לאחרונה כותרות שמנות - אחרי שורה ארוכה ותמוהה של זיכויים כגון: יו"ר הסוכנות שמחה דיניץ (אקס שגריר בארה"ב), שמעון שבס (אקס מנכ"ל משרד ר' הממשלה בתקופת רבין ז"ל) ועכשיו גם הבדרן השחצן דודו טופז וחברי כנסת זייפני הצבעות.
ובכן "כוונה פלילית", בלשון פשוטה ועממית הוא אותה כוונה שיש לאדם בזמן ביצוע מעשה, כאשר המעשה הוא בלתי חוקי, כאשר הוא חושב על כך מראש, מתכנן, מבצע, עושה ובעיקר מתכוון ורוצה בתוצאה האסורה, וער לה ולתוצאותיה. כלומר: מעשה במחשבה תחילה.
בית המשפט העליון, בעשרות פסקי דין קבע וניתח את הפרמטרים הנדרשים להוכחת אלמנט "הכוונה הפלילית" שהוא בעיקרו אלמנט נפשי - והוא זה שגם הרס, הרחיב, ושינה אותו עד כדי כך שכיום קשה לקבוע מה פירוש המושג "כוונה פלילית".
ניתן לומר כי בית המשפט העליון "שיגע", בלשון העם, את הפרקליטות ואת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה שעומדים בראש התביעה בישראל אשר אחראיים על הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור, שרים וחברי כנסת.
סדרת הזיכויים המרשימה של נבחרי הציבור, כאשר בכולם הכותרת היא לא היתה לו "כוונה פלילית" בשעת המעשה, נעשה בתום לב וללא כוונה - תוך הצגת רף דרישות גבוהה לפרקליטות לצורכי הרשעה, גרם לכך שהנוסחה "כוונה פלילית" - כמעט התרוקנה מתוכן כל עוד הנך איש ציבור.
התוצאה של מדיניות משפטית זו, היתה התנפלות על הפרקליטות מצד הציבור והפרשנים, שלא בצדק מחוסר ידיעה, כאשר האשמה למעשה צריכה להיות מכוונת למעשה נגד בית המשפט העליון בעיקר.
"מבחן בוזגלו" - אותו הציב בזמנו נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, הפך בשנים האחרונות למושג משפטי היסטורי - שניתן רק להתגעגע אליו.
אני לא אסתכן אם אומר, שבוזגלו המקורי או אני ואתם באותן נסיבות ואותם מקרים - היינו מורשעים על-ידי בית המשפט וכל טענותינו וזעקתנו על חוסר "כוונה פלילית", על תום לב לא היו עוזרים.
למען ההגינות המשפטית והמקצועית, ראוי לציין כי גם אנשי ציבור, שרים וח"כים הורשעו על-ידי בתי משפט בעבירות חמורות למיניהן, הלכו לבית סוהר והקריירה הפוליטית והמוניציפלית הסתיימה מוקדם ובמפח נפש - אך שם היו הוכחות וראיות כה מרשיעות רבות וחזקות שלא עזרו הטענות של חוסר כוונה פלילית ותום לב.
אנו מדברים בעיקר באותם המקרים, שנעים על הגבול העבה ולפעמים הדק שבין הרשעה וזיכוי. על הגבול שבין להאמין לטענות ולקבלן כמו שהוצגו, לבין המבחן במציאות - במקרים אלה רף הראיות לגבי שועים ונכבדים הורם מדי פעם כלפי מעלה, על-ידי בית המשפט העליון - כאשר "האדם הסביר" הבינוני "והמצוי" שהוא רוב רובו של חתך הנאשמים - נשאר מאחור.
ניקח את המקרים האחרונים של הבדרן דודו טופז וזייפני הכנסת - גם כאן שומעים את טענות - "אין להם כוונה פלילית" אצל טופז זה כבר הצליח, אצל חברי הכנסת הנושא עדיין בבירור וליבון. כשדנים בסוגיות אלה - רצוי לזכור שני עקרונות משפטיים כלליים כמו:
אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו והשני "הדבר מדבר בעד עצמו" - לאור עקרונות אלה יש לראות ולשפוט גם את המקרים הבאים.
אמנם במקרה של דודו טופז, הסעיף הספציפי של מעשים מגונים דורש יסוד נפשי וכוונה מינית במעשים, כגון סיפוק מיני - ודבר זה לא נמצא לטענת סניגורו והפרקליטות - אך מה לגבי אלמנטים ברורים של הטרדה מינית, ותקיפה סתם, עבירות שלא צריך "כוונה פלילית" ולא צריך כוונה של סיפוק מיני. וכי מה רצו בפרקליטות ש"דודינקא" יאונן בפומבי בזמן שהוא מנשק את הנערות כדי להוכיח כוונה פלילית וסיפוק מיני.
המעשים שלו - נובעים משחצנות, יהירות, אגו טריפ וביטחון מופרז במעמדו וקשריו - וזאת בנוסף להתנהגות ערכית ומוסרית פגומה - כפי שגם הוכח בתגובותיו לאחר סגירת התיק. לא היתה כל בעיה, לדעתי, להעמידו לדין בהטרדה מינית ותקיפה. באשר לחברי הכנסת - יש להפעיל לגביהם את "מבחן בוזגלו" הישן - דהיינו אם אזרח מהשורה מזייף בחירות הוא עומד לדין. אם השר פורז, אביר שלטון החוק הצדק והמוסר, נראה בבירור במצלמות הכנסת מצביע מהמושב של השר כץ ואח"כ עובר למושב שלו ומצביעה פעם נוספת - זה לא תום לב - זאת עבירת זיוף - שהרי אם היה יושב במקומו ולא מצביע פעם נוספת - יתכן והטענה היתה מתקבלת. אם יש צדק ושלטון החוק והוא יקר לנו ולכנסת - יופיע מיד.
____________________
הכותב הוא עורך-דין המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.
