רק לפני כשנה וחצי הכריז ראש הממשלה שרון שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. מאז הוא הושתק על-ידי ידידו בוש והשתתק, והוא מוביל את מדינת ישראל בדרכה של אותה מדינה קטנה שהוקרבה במינכן על-ידי "העולם הנאור" דאז, מהדורת 1938 של "הקווארטט" של היום.
שרון נבחר כדי להיות צ'רצ'יל ולא צ'מברלין. צ'רצ'יל, כזכור, פעל למען הניצחון על אדולף היטלר: ללא מו"מ איתו תוך כדי המלחמה; ללא מו"מ איתו אחרי המלחמה; בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים; בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה.
צ'מברלינים כבר היו לנו, והם שהביאו את מלחמת אוסלו. לא לשם כך נבחר שרון, גם אם לקראת בחירתו השניה התחיל לחשוף את העובדה כי איננו עוד אריק, וכי אין בכוונתו או ביכולתו להגן על ישראל מפני צבא הכיבוש הפלשתיני, הנהנה מגיבוי ומימון אירופי ואף אמריקני.
כשמשון בשעתו, מסתבר שגם אריק נטול המחלפות תש כוחו, עיניו נוקרו, והוא מובל בנחושתיים במסלול המסוכן מינכן-אוסלו-עקבה, גם אם זה קרוי מפת דרכים לשלום.
נקודת האל-חזור של שרון היתה האמירה כי עם ישראל הוא כובש בארצו. בכך הוא השמיט את הקרקע - תרתי משמע - מתחת לאחיזתנו לא ביש"ע בלבד, אלא בארץ כולה, וערעור הסיכוי להשגת היעד המרכזי של הציונות: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. בכך הוא נתן לגיטימציה לפעולות נגד "הכיבוש". בכך הוא הפך את מדיניותה, ואף את עצם קיומה של ישראל, לבלתי מוסרית. בכך הוא החל בספירה לאחור לקראת קץ שלטונו. כמו שאול המלך שכשל במלחמתו באגג העמלקי, כך גם שרון שהפסיק בטרם עת את מלחמתו באגג הערפאתי, "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א', ט"ו, 28).
בישראל של שרון מכריזים בכירי הממשלה והצבא שניצחנו במלחמה, הקרויה בתקשורת מלחמת אלף הימים. האמת שמלחמת אוסלו לא הסתיימה, למרות האשליות המשודרות בתקשורת כבימי אוסלו העליזים, וישראל לא ניצחה בה. רק ישראל של שרון מקפלת את דגליה ואת אדמתה. השחיקה של שרון ושל ישראל כולה מתבטאת בתחומים רבים, ולמרות הסיסמאות שלא תהיה פשרה עם הטרור, מסתבר שאמנם אין פשרה עם הטרור, אלא כניעה לו. דוגמאות:
״ישראל גברה כביכול על הטרור, אבל מקבלת את תכתיביו".
״ישראל אינה מדברת עם רוצחים, אבל מתחבקת עם הרוצח דחלאן".
״ישראל אינה משחררת מחבלים, אבל עתידה לאפשר לרוצח ערפאת לצאת ממלונתו".
״ישראל שומרת על שלטון החוק, אבל מאפשרת לרוצח ברגותי לנהל מו"מ מתוך ה"כלא"".
״ישראל אוכפת את חוקי הבניה, אבל רק על יהודים".
״ישראל מתכחשת לציונות ומתכוונת לעקור יישובים יהודיים, אבל מחזקת את מכחיש השואה".
״ישראל, יחד עם כל אומות "העולם החופשי", תמשיך להילחם בטרור, אבל לא כשהקורבנות הם יהודים בארצם".
״ישראל חוגגת 55 שנות עצמאות, אבל נכנעת לכל תכתיב אמריקאי, ומשלימה עם מעורבות אמריקאית יומיומית בענייני הפנים שלה".
בהקשר זה חשוב להדגיש סוגיות נוספות:
ארה"ב מתנגדת לבנייה יהודית בלב הארץ מחשש לקביעת עובדות בשטח. מאותה סיבה היא מתנגדת לתווי גדר ההפרדה שמא יש לו משמעות פוליטית, כלומר שמא הוא יגרום להזזת "הקו הירוק" מזרחה.
אבל, האם בנייה ערבית בלב הארץ איננה קביעת עובדות בשטח? והקמת גדר על "הקו הירוק", האם איננה אמירה פוליטית של חזרה לגבולות אושוויץ, התולדה של מפת הדרכים מינכן-אוסלו-עקבה? וכבר דורשים כוהני הגדר בקרבנו להיצמד ל"קו הירוק", כלומר כל שיקוליהם "הביטחוניים" מתבטלים בפני שאיפתם לברוח מארצנו. והאם לא מוטב היה להשקיע את המיליארדים המוזרמים ל"פיל לבן" זה במקום חשוב יותר לביטחון ולחברה: במערכת החינוך רבת-הקשיים והצרכים?
בישראל כבר מתנהל דיון ציבורי על הדרכים לפנות יישובים, ומומחים צבאיים התבקשו להציע דרכים יעילות לבצע את המשימה. מעניין שדווקא מי שמתנגדים לגירוש עובדים זרים בלתי-חוקיים (ומה עם שלטון החוק?) ומי שהצהירו שישכבו תחת גלגלי המשאיות במקרה של טרנספר של ערבים, ממלאים פיהם מים ואף מראים גילויי שמחה לנוכח הכוונה לבצע טרנספר של יהודים. יש לזכור כי טרנספר הוא טרנספר הוא טרנספר, והוא פסול גם כשמדובר ביהודים.
כל מי שלמד לקח כלשהו ממינכן ומן המלחמה והשואה שבעקבותיה - אינו יכול לצעוד בעיניים עצומות במסלול מינכן-אוסלו-עקבה. יש לקוות שראש הממשלה יעצור על סף התהום, ולא ייתן את פקודת הטרנספר, פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה.