את ההפגנה הגדולה נגד אריק שרון, מאז פרוץ 'אינתיפדת אל אקצה' הפיק דווקא הימין ביום חמישי 06.06.2001 בערב לפני יותר משנתיים.
אחרי פגישת פריס, פסגת שארם, הבנות פריס, מחוות ברק, שיחות טאבה וועדת מיטשל. אחרי ביקור פאוול הראשון ולקראת בואו של ג'ורג' טנט, ראש הסי.איי.אי בארה"ב כשליחו של הנשיא ג'ורג' בוש, הכריז ראש הממשלה ב-22.05.201 על הבלגה חד צדדית.
אמנם ב-26.05.2001 התפוצצו 3 מכוניות תופת ביום אחד, לא כנקמה, אלא כמתנה לחיזבאללה, לכבוד יום השנה ליציאה מלבנון, אמנם ביום שישי ה-1.06.2001 אירע אחד הפיגועים הנוראיים בדולפינריום בתל אביב, בו הרג מתאבד 22 בני נוער מעולי חבר העמים. אמנם פיגועי הירי לא פסקו, אולי קצת פחתו. למרות זאת, לכעסו של הימין, דבק ראש הממשלה, בינתיים, בהפסקת האש.
כמובן על השולחן היו אותם העקרונות בדיוק מאז ומתמיד רק בניסוחים קצת שונים. הפסקת הטרור, הוצאת צה"ל, הסרת מחסומים, הקפאת התנחלויות ופינוי הבלתי חוקיות. כמובן אצלנו התנהל הוויכוח הנצחי, האם הפלשתינים יכולים ולא רוצים, רוצים ולא יכולים להתעמת עם החמאס ועם עצמם. האם להאמין הפעם למי שלעולם לא אמר אמת - אולי הפעם זה שונה.
ברקע כמובן הידיעות שדווקא ערפאת מעודד את הטרור. נציגי ישראל וארה"ב כמובן שוב רמזו שהפלשתינים מחמיצים הזדמנות 'אחרונה' לקבל את מה שהם רוצים (מי בדיוק יודע מה הפלשתינים בדיוק רוצים). כמובן, כמו בעבר, שימש כל הסכם או הבנה רק נקודת מוצא לתביעות הבאות ולתירוצים הבאים מדוע הצד השני בעצם מהתל בכולם. כמובן שאצלנו הימין קרא לא לתת 'פרס לטרור' - השמאל לעומתו, כמובן, קרא לתת עוד הזדמנות 'אחרונה'. מוחמד דחלאן, כמובן, שוב השיג עוד כסף מארה"ב כדי לשקם את מנגנוני הביטחון פעם נוספת כדי שיוכל לבצע את מה שלעולם לא התכוון לבצע - להילחם בטרור. כמובן שליציאת צה"ל אין משמעות ממשית כמו גם פינוי ההתנחלויות הבלתי חוקיות, מה שנכון מעשית. כמובן שהפלשתינים לא ממש מתכוונים למלא אפילו מקצת מחובתם להילחם בטרור, גם זה נכון עובדתית. רק הלחץ של ארה"ב ותמיכתה העתידית מניע את כל המחוות, הפגישות, הדיונים, ההצעות והצעדים חסרי המשמעות.
כל זה היה נכון עוד לפני בואו של גנרל אנטוני זיני, נציג נשיא ארה"ב לביצוע דוח טנט ליישום ועדת מיטשל. כל זה קרה עוד לפני ביקורו השני של שר החוץ של ארה"ב פאוול ודילוגי וויליאם ברנס, עוזרו. כל זה קרה עוד לפני 'מפת דרכים'. אפשר להניח, בשינוי ניסוח, שמות ותאריכים, שכל זה יהיה נכון גם בשנה הבאה וגם אחר כך. רק שבמקום נביל שעת' ידבר על זכות השיבה פלשתיני אחר.
ובתוך הגלגל הנצחי הזה המסתובב וחוזר חלילה מה אנחנו עושים כדי שתהיה לנו מדינה יהודית דמוקרטית, כדי שהגלגל יפסיק להסתובב לעבר מדינה דו לאומית שבה, מלכתחילה, רובנו לא רוצים לחיות, שבסופה רובנו לא נוכל לחיות.
כנראה שהתשובה היא לרדת מהגלגל. להפסיק לשאול את עצמנו מה הפלשתינים רוצים? מה הם יכולים? האם לפלשתינים אפשר להאמין? ובכלל מה יהיה? הרי אין במערב חברה כה מפוצלת, מפולגת, עם מיבנה כה מעוות ובלי מסורת שלטונית כחברה הפלשתינית. לכן, כנראה, אין לשאלות האלה תשובות ממש.
אבל התשובה מה אנחנו רוצים מעצמנו, מה אנחנו יכולים לעשות וכיצד, איזו מדינה אנחנו רוצים, מה דמות ותרבות לה? כולה בידנו. התשובה לא תלויה בפרשנות לאחרים, לא מוכתבת מהאינטרס של ארה"ב אלא רק מהדבקות במטרה - מדינה 'יהודית דמוקרטית'.
