גם שביתה מוצדקת מבחינה עקרונית ומהותית, שביתה אשר לי, כאדם שאינו קל-יום, קל להבין את מניעיה ואף להזדהות עם חלק הארי שלהם, עלולה לקומם ולהרגיז אם וכאשר - כמו במקרה מובהק זה - היא פוגעת פגיעה ממשית בחיי היום-יום, משבשת את שגרתם ומונעת מאנשים לקבל מידע - וכל סוג של שירות - חיוני.
ביום שני בבוקר שבתה חברת "בזק". באותו בוקר צלצלתי למרכזייתה של החברה המונופוליסטית, שמחזיקה אותנו, לקוחותיה, בביצים הרכות והשבירות שלנו. נזקקתי למספר כל שהוא. כמו לרבים אחרים ששיוועו לשירותה, גם לי לא היה כל סיכוי.
מענה קולי, שהוקלט מן הסתם מבעוד מועד, הכריז, בסיומם של צלצולי-סרק עקרים, על השביתה במלים אלה: "אנו מתנצלים על חוסר הנוחות. בגלל עיצומים במשק, השירות אינו פועל. אנו מקווים לחדשו בקרוב". בואו, בבקשה, נעמיד יחדיו דברים על דיוקם.
את עגמת הנפש המקוממת והמרגיזה ואת הנזק שנגרם בגלל העדר יכולת לקבל ממרכזיית הטלפונים מספר מבוקש (מספר שנזקקתי לו כדי לברר אפשרות לטיפול רפואי חשוב!) החברה מכנה בלשון צמחונית, אוורירית ותמהונית במלים "אי-נוחות זמנית".
גם שביתה מוצדקת מבחינה עקרונית ומהותית, שביתה אשר לי, כאדם שאינו קל-יום, קל להבין את מניעיה ואף להזדהות עם חלק הארי שלהם, עלולה לקומם ולהרגיש אם וכאשר - כמו במקרה מובהק זה - היא פוגעת פגיעה ממשית בחיי היום-יום, משבשת את שגרתם ומונעת מאנשים לקבל מידע - וכל סוג של שירות - חיוני.
השאלה שצריכה להישאל אינה באשר לזכות השביתה - זכות זו שרירה וקיימת, לדעתי היא טבעית ומוצדקת, בוודאי כאשר השובתים חשים מקופחים - אלא על כדאיותה ועל תועלתה. במתכונת השביתות ( ההשבתות!) ובדפוס החוזר ונשנה שלהם במקומותינו צריך ואפשר לשאול האם נזקן אינו רב מתועלתן.
שביתה שפוגעת גם בבטן הרכה של השובתים לא תוכל להצליח. שביתה כזאת, גורפת, אשר בסיס ההסכמה עליה צר והולך ועם היצרותו מתרופפת גם אחיזתו בתודעת הציבור נידונה לכישלון.
לא זו הדרך.
לממשלה יש כוח רב יותר. לממשלה יש גייסות מאומנים ומיומנים יותר. הממשלה נחושה יותר, כי היא מאוימת, כעוסה ומחוממת. אין ספק: לביבי יש יותר גדול.
הממשלה - באמצעות בית הדין לעבודה, שברה היום את מפרקתה של השביתה בצו, אשר סייג והגביל אותה (למעשה הוא פרם את חוט השני של שדרתה) ולפיכך גם צמצם ומזער את הנזק שגרמה - הוכיחה היום ששר האוצר, בנימין נתניהו, נחוש ללכת עד הסוף - מר ועגום ככל שיהיה - עד פת הלחם של הרעבים לו.
נתניהו מתעב את "תרבות הקצבאות", את הוויית בתי התמחוי וכל מה שמתפתח סביבם. העניים תחובים כמקלות בגלגלי מרכבת הזהב, שעליו הושיבוהו אילי הממון ושאר בעלי ההון, בדרכו לכיבושו מחדש של כס ראש הממשלה. שביתות מאטות את האצתה של המרכבה ומשבשות את מירוצו-שלו.
לשביתה הזו, המפורקת, אין סיכוי לחולל שום שינוי. אויביהם האמיתיים של יושבי-ראש הוועדים הגדולים, השבעים והנהנתנים, המפוטמים והסחטנים של המשק הישראלי המצטמק וגווע, אינם פקידי האוצר ואף לא השר הממונה עליו, אלא מי שהם אמורים, לכאורה, להגן עליהם ולהילחם, כביכול, למען האינטרס שלהם - הוועדים הקטנים.
נתניהו יודע זאת לכן הוא מפריד ומושל, מפורר ומפרק, מפצפץ ומרסק.
"כן, לשבור" היתה סיסמתו של הימין הבית"רי מבית המדרש הרוויזיוניסטי. נתניהו רוצה להוכיח שהוא לא רק למד את התורה הז'בוטינסקאית על בוריה, שינן, הפנים והטמיע אותה, אלא שהוא מיישם אותה באופן שעשוי להעלות עליו את האמירה "התלמיד עלה על רבו".
נ.ב.
את המספר קיבלתי מחברת "בזק" באיחור ניכר, אבל לא באיחור שהיה בלתי-הפיך מבחינתי. למזלי.
